(מאת מסימיליאנו ד'אליה) מכיוון שהראשוניות האמריקאית בעולם, כמשטרה עולמית, הולכת ונמוגה או שכבר אינה מה שהייתה פעם, הסדר הבינלאומי נמצא היום יותר מתמיד בתוהו ובוהו. מנהיגי העולם מתפתים יותר ויותר לערער על גבולות החוק הבינלאומי כדי לחזק את השפעתם שלהם ולהפחית את ההשפעה של יריבים.
הרב-צדדיות והאילוצים שלה נמצאים תחת מצור, מתמודדים עם מדיניות טרנזקציונלית יותר. כלי הפעולה הקולקטיבית, כגון מועצת הביטחון של האו"ם, משותקים, בעוד שאחריות האחריות הקולקטיבית, כולל בית הדין הפלילי הבינלאומי, מתעלמים ולעתים קרובות מתעלמים.
שימוש עיראקי בכלי נשק כימיים נגד איראן בשנות השמונים, מלחמת 80 בבוסניה, ברואנדה ובסומליה, המלחמות שלאחר ה -1990 בספטמבר באפגניסטן ובעירק, מסע הברוטאלי של סרי לנקה בשנת 11 נגד הטמילים ו קריסת לוב ודרום סודן הן ההשפעות של תקופה עקבית למדי של שליטה בארה"ב ובמערב.
צו ליברלי ומבוסס על שלטון לא מנע משליטים להפיל מדינות או דיקטטורות כשראו לנכון. כיום הסדר העולמי וההשפעה המערבית מושפעים משמעותית מעליית מוסקבה, בייג'ינג והמדינות המתפתחות.
בריתות אמריקאיות עיצבו במשך שנים עניינים בינלאומיים, קבעו גבולות וסדרים אזוריים בצורה מובנית. כעת, ככל שהשפעת המערב הולכת ופוחתת, המואצת בזלזולו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כלפי בעלות ברית מסורתיות ובמאבקיה של אירופה בברקזיט ובנאטיביזם, מנהיגים ברחבי העולם בודקים ודוחפים מעבר לשאיפותיהם שלהם. לבדוק עד כמה הם יכולים להגיע.
בפוליטיקה הפנימית שלהם, רבים ממנהיגים חדשים אלה מטפחים ושוזרים תערובת נפיצה של לאומיות וסמכותנות. התמהיל משתנה ממקום למקום, אך בדרך כלל כולל דחייה של מוסדות וכללים בינלאומיים. פעם הייתה סולידריות בינלאומית, היום הכל השתנה לצמיחת הפופוליזם המקומי החוגג זהות חברתית ופוליטית גדולה יותר, מכפיש מיעוטים, מהגרים ונוטה לתקוף את שלטון החוק ועצמאות העיתונות, ומעלה את הריבונות הלאומית מעל הכל.
דוגמאות לכך הן גירוש המוני של 700.000 רוהינגיה בידי מיאנמר, הדיכוי האכזרי של המשטר הסורי בהתקוממות העממית, נחישותה לכאורה של ממשלת קמרון להחניק את המרד האנגלופוני, הלוחמה הכלכלית של ממשלת ונצואלה. נגד בני עמו ושקט של חילוקי דעות בטורקיה.
גם מעבר לגבולות, מנהיגים אלה נוטים לבדוק את הנורמות על ידי סיפוח חלקים מג'ורג'יה וקרים והעלאת האלימות הבדלנית באזור דונבאס באוקראינה. רוסיה, למשל, מטילה את משקלה בים אזוב, ומרעילה חברות מערביות באמצעות לוחמת סייבר.
סין מעכבת את חופש הניווט בים סין הדרומי ומעכבת באופן שרירותי אזרחים קנדים, כולל מייקל קובריג מקבוצת המשברים הבינלאומית. ערב הסעודית נמצאת בחזית המלחמה בתימן ושחקנית מובילה בחטיפת ראש ממשלת לבנון ורציחתו המחרידה של העיתונאי המתנגד ג'מאל חשוגי.
איראן מתכננת התקפות על מתנגדים על אדמת אירופה. ישראל מערערת באופן שיטתי את היסודות לפיתרון אפשרי של שתי מדינות.
כל הפעולות החיצוניות הללו מתחילות מתוך הנחה שתהיה לכך השפעה קטנה על הפרות של נורמות בינלאומיות.
כל העניין נוצר ברובו בשל רוגע של טראמפ בכבוד זכויות האדם. באופן דומה, טראמפ מתקדם לעבר התחייבויות בינלאומיות אמריקאיות כמו "קריעת" הסכם הגרעין באיראן, וגרוע מכך, מאיים להטיל סנקציות כלכליות על מי שיבחר לעמוד בה, ורמז כי הוא יעזוב את חוזה כוחות הגרעין במרווח ביניים. אם דרישות ארה"ב אינן נענות.
הסכנה הגדולה ביותר היא שמנהיגי העולם משוכנעים כעת בחסינותם.
למרבה המזל, הלחץ הבינלאומי עדיין עובד בכמה מקרים. נראה שבנגלדש מוכנה להחזיר בכוח כמה פליטי רוהינגיה למיאנמר, אך היא נעצרה, כמעט בוודאות בתגובה ללחץ בינלאומי. הכיבוש הרוסי החשש של אידליב, מעוז המורדים האחרון בסוריה, נמנע בינתיים, בעיקר בשל התנגדויות טורקיות, אירופיות וארה"ב. מתקפה פוטנציאלית בהובלת סעודיה על נמל חודידה בתימן נמנעה לעת עתה, כאשר ריאד ואבו דאבי מיואשים במידה רבה מהאזהרות לגבי ההשפעה ההומניטארית והעלויות למעמדם הבינלאומי.
במקום אחר, מנהיגים הצפויים לעונש נדהמו מחומרת התגובה: נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, למשל, בגלל הסנקציות הנוקשות והפגנת הנחישות המאוחדת ששמרו מעצמות המערב מאז סיפוח קרים למוסקבה. והרג סוכנו לשעבר על אדמת בריטניה. נסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמאן על הזעם שאחרי רצח חשוגי.
אולם בסך הכל קשה להימלט מהתחושה שמדובר בחריגים המדגימים את היעדרם של כללים. הסדר הבינלאומי, כידוע, מתפורר ובשנת 2019 ערוץ PRP מדווח על עשרת האזורים החמים הבאים שיש לשמור עליהם.
תימן
המשבר ההומניטרי, הגרוע ביותר בעולם, עלול להחמיר עוד יותר בשנת 2019 אם שחקני המפתח לא יצליחו לנצל את ההזדמנות שיצר השליח המיוחד של האו"ם מרטין גריפית'ס בשבועות האחרונים להגיע להפסקת אש חלקית.
לאחר יותר מארבע שנות מלחמה ומצור בהובלת סעודיה, כמעט 16 מיליון תימנים מתמודדים עם "חוסר ביטחון תזונתי חמור", על פי בריטניה. המשמעות היא שלאחד משני תימנים אין מספיק לאכול.
הלחימה החלה בסוף שנת 2014 לאחר שמורדים חות'ים גירשו את הממשלה המוכרת בעולם מהבירה. זה הסלים במרץ שלאחר מכן, כאשר סעודיה, יחד עם איחוד האמירויות, החלו להפציץ ולחסום את תימן, במטרה להפוך את הרווחים של החות'ים ולהתקין מחדש את הממשלה המודחת. מעצמות המערב תמכו במידה רבה בקמפיין בראשות סעודיה.
בסוף שנת 2018, מיליציות תימניות הנתמכות על ידי איחוד האמירויות הערביות הקיפו את הודיידה, נמל בשליטת החות'י שדרכו עבר סיוע למיליוני תימנים רעבים. נראה היה שהקואליציה מתכוונת לעבור למקום אחר, משוכנעת כי לקיחת הנמל תמוטט את המרד ויגמיש את החות'ים. מארק לווקוק, קצין הסיוע המוביל בארה"ב, הזהיר כי פעולה כזו עלולה לגרום ל"רעב גדול ". הרצח של חשוגגי גרם למעצמות המערב לסכל את שאיפות קואליציית המפרץ. ב- 9 בנובמבר הודיעה ארצות הברית כי לא תדליק עוד את לוחמי הקואליציה לביצוע תקיפות אוויריות בתימן. חודש לאחר מכן סיכם גריפיתס בעזרת וושינגטון את "הסכם שטוקהולם" בין החות'ים לממשלת תימן, כולל הפסקת אש שבירה סביב הודיידה.
יש עוד ניצוצות של אור. הלחץ האמריקני לסיום הסכסוך עלול להתגבר ב 2019. הסנאט כבר הצביע על התחשבות בחקיקה שאינה כוללת כל מעורבות אמריקאית במלחמה. לאחר הדמוקרטים להשתלט על בית הנבחרים בינואר 2019, הם יכולים להעביר בצורה משכנעת יותר בכיוון זה.
אפגניסטן
אם תימן היא האסון ההומניטרי החמור ביותר בעולם, אפגניסטן סובלת את הלחימה הקטלנית ביותר שלה. בשנת 2018, המלחמה הרגה יותר מ -40.000 לוחמים ואזרחים. החלטתו של טראמפ באמצע דצמבר להפחית את כוחות ארה"ב באפגניסטן היא האות של וושינגטון לקדם את המאמצים הדיפלומטיים לסיום המלחמה. בשנת 2018, המלחמה גבתה מחיר גבוה יותר מאשר בכל עת מאז גורשו הטאליבנים מקאבול לפני יותר מ -17 שנה. הפוגה של שלושה ימים ביוני, שהופעלה על ידי הטאליבן והממשלה הציעה הפוגה קצרה, אם כי הלחימה התחדשה זמן קצר לאחר מכן. לוחמי הטליבאן שולטים כעת במחצית הארץ, חותכים דרכי תחבורה וצור ערים ועיירות.
בספטמבר מינתה וושינגטון את הדיפלומט הוותיק צלמי חלילזאד כשליח לשיחות שלום. נראה כי מנהיגי הטליבאן לוקחים את השיחות ברצינות, אם כי התהליך נחסם על ידי התעקשותם המתמשכת של ארצות הברית להתנתקות מלאה מהכוחות הבינלאומיים כתנאי מוקדם לתהליך שלום רחב יותר של פלגים אפגניים אחרים.
רק כמה ימים לאחר השיחות האחרונות של חלילזאד עם הטאליבן, הגיעה הפצצה של טראמפ. למשוך 7.000 חיילים. אולם, כל הצדדים משוכנעים כי נסיגה מהירה עלולה לעורר מלחמת אזרחים חדשה גדולה, תוצאה שאיש, כולל הטליבאן, לא רוצה.
מדינות שכנות ומדינות אחרות המעורבות באפגניסטן - במיוחד איראן, פקיסטן, רוסיה וסין אינן רוצות בנסיגה ממהרת של האמריקנים. יתכן שהם נוטים יותר לתמוך בדיפלומטיה האמריקאית אם וושינגטון תנטוש את השפעתה האסטרטגית בדרום אסיה. הכרזתו של טראמפ עשויה לפיכך לדרבן אותם לתרום לסיום המלחמה, אך המעצמות האזוריות יכולות באותה מידה להגדיל את התערבותן.
עיתוי הכרזתו של טרומו הדהים את כולם, את חלילזאד, מנהיגי צבא ארה"ב וממשלת אפגניסטן עצמה. העובדה שהנסיגה לא תואמה עם חלילזאד החלישה את הדיפלומט במשא ומתן המתמשך עם הטאליבן. בקאבול תחושת הבגידה מוחשית. כעבור כמה ימים מינה נשיא אפגניסטן אשרף גאני, בתגובה, שני בכירים נגד הטליבאן הידועים בקווים הקשים שלהם כשר ההגנה והפנים שלו. החלטתו של טראמפ הוסיפה אפוא רק אי ודאות. החלטה שהביאה להתפטרותו של שר ההגנה האמריקני מאטיס.
סין וארצות הברית
הרטוריקה בין שני המנהיגים לוחמת יותר ויותר, וליריבות עשויות להיות השלכות גיאופוליטיות חמורות יותר מכל שאר המשברים המפורטים השנה.
בוושינגטון המחולקת, בעמדה אחת, כולם מסכימים, שסין היא יריבה שארה"ב תקועה בה בתחרות אסטרטגית.
רוב קובעי המדיניות האמריקניים מסכימים כי בייג'ינג השתמשה במוסדות ובכללים כדי להצטרף לארגון הסחר העולמי או להצטרף לאמנת בריטניה בנושא חוק הים. נשיאות חייו של הנשיא שי ג'ינפינג, ההתרחבות המהירה של הצבא הסיני והרחבת השליטה של המפלגה הקומוניסטית ברחבי המדינה והחברה מאשרים את התפנית המסוכנת במדינת הדרקון בוושינגטון. אסטרטגיית ההגנה הלאומית של ממשלת ארצות הברית לשנת 2018 מציינת את "התחרות האסטרטגית הבין-מדינתית" כעניין העיקרי שלה, כאשר סין ורוסיה נקראות כמתחרות העיקריות, לאחר שנים רבות של טרור בחזית.
לסין אין כל רצון לאתגר באופן קיצוני את הסדר העולמי כרגע. היא גם לא תוכל להתאים למשקל העולמי של וושינגטון בכל עת, בתנאי שממשל טראמפ ינקוט בצעדים כדי לעצור את הדימום של בעלות הברית. עם זאת, בייג'ינג מוכנה יותר ויותר להשליך את כובד משלה למוסדות רב-צדדיים ולאזוריה. באסיה קיים כבר תחום השפעה סיני שבו שכנים עדיין ריבוניים אך דוחים.
הסיכונים לסכסוך ישיר נותרים קלושים, אך ים סין הדרומי הוא נקודת דבק מדאיגה. בשני העשורים האחרונים נראו מדי פעם פרקים של סכסוך בין כוחות סיניים לבין מטוסים אמריקאים. בייג'ינג תובעת 90% מים סין הדרומי, נעצרת רק כמה קילומטרים מהחופים הווייטנאמיים, המלאיים והפיליפינים ובונה באגרסיביות בסיסים אסטרטגיים על איים טבעיים מעשה ידי אדם. מנקודת מבטה של בייג'ינג, תמרונים כאלה הם נהלי פעולה סטנדרטיים למה ששי מכנה "מדינה גדולה". סין רוצה את מה שיש לארצות הברית: שכנות שבריריות, השפעה בפריפריה ויכולת לשלוט בגישות הימיות ובקווי התחבורה שלה.
בייג'ינג וושינגטון יכלו להגיע לחודשים הקרובים לצורה כלשהי של הסכם סחר, שיעזור להקל על המתחים. אך ככל הנראה כל הפוגה קצרת מועד מכיוון שהתחרות משתרעת גם על יבשות אטרקטיביות אחרות כמו אפריקה.
סעודיה, ארצות הברית, ישראל ואיראן
בדיוק כמו 2018, גם 2019 מהווה סכנת עימות - מכוונת או לא רצונית - בה מעורבים ארצות הברית, ערב הסעודית, ישראל ואיראן. שלושת הראשונים חולקים תפיסה משותפת של ממשלת טהראן כאיום שעודד זמן רב מדי וששאיפותיו האזוריות צריכות להיות מוגבלות. מבחינת וושינגטון, הדבר תורגם לנסיגה מהסכם הגרעין משנת 2015, להחזרת הסנקציות מחדש, לרטוריקה אגרסיבית יותר ולאיומי נקמה חזקה במקרה של פרובוקציה איראנית.
ריאד אימצה את הטון החדש הזה, ובעיקר בקולו של נסיך הכתר מוחמד בן סלמאן, הציעה שהיא תילחם ותנסה להתמודד עם איראן בלבנון, בעירק, בתימן ואפילו על אדמת איראן.
ישראל התמקדה בסוריה, שם פגעה בקביעות במטרות איראניות ואיראניות, אך איימה גם למקד את הקבוצה המיליטנטית הנתמכת על ידי חיזבאללה בלבנון.
איראן, בינתיים, חידשה את ניסויי הטילים, וארצות הברית האשימה אותה בשימוש בחסידיה השיעים בעירק כדי לאיים על הנוכחות האמריקאית שם. לא ניתן למנוע את הסיכון לעימות מקרי בתימן, במפרץ הפרסי, בסוריה או בעירק.
מקור המתח העיקרי עד כה היה נסיגת ארה"ב מהסכם הגרעין והטלתם מחדש של סנקציות משניות נגד מדינות העוסקות בעסקים עם טהרן. כי איראן לא הגיבה באופן טבעי למה שהיא מתארת כמלחמה כלכלית, חייבת הרבה למאמציהם של שאר החותמים על ההסכם, כלומר מדינות אירופה, רוסיה וסין. ניסיונותיהם לשמר מעט שטח מסחר יחד עם המשך ההתקשרות הדיפלומטית עם טהראן סיפקו סיבה מספקת למנהיגים האיראניים לעמוד בתנאי ההסכם.
החישוב המעורפל מאוד הזה יכול להשתנות. ארצות הברית וערב הסעודית מקוות שהסנקציות יאלצו את איראן לשנות את התנהגותה או להעדיף את שינוי המשטר מכיוון שהלחץ הכלכלי משפיע על העם האיראני.
העוינות בין סעודיה לאיראן מתפתחת ברחבי המזרח התיכון, מתימן ועד לבנון. כל אחד מהסכסוכים הללו עלול להסלים. תימן היא כנראה המסוכנת ביותר. אם טיל חות'י יגרום לאבידות בעיר סעודיה או אם החות'ים מכוונים למסעות סחר בינלאומיים בים סוף - מהלך שכבר מזמן איים לבצע - הסכסוך עלול להיכנס לשלב מסוכן בהרבה.
בסוריה, ישראל הייתה מיומנת עד כה בפגיעה במטרות איראניות מבלי לעורר מלחמה רחבה יותר. איראן, ללא ספק מודעת לעלות הפוטנציאלית של הסלמה כזו, חושבת שהיא יכולה לספוג התקפות כאלה מבלי לסכן את האינטרסים העמוקים ביותר שלה ואת נוכחותה ארוכת הטווח בסוריה. אולם התיאטרון הסורי צפוף, סובלנות איראנית אינה מוגבלת, והסבירות לחישוב מוטעה או להתקפה שהשתבשה נותרה סיכון.
רצח חשוגי באוקטובר הגביר את הביקורת בארצות הברית הן על מדיניות החוץ הסעודית והן על תמיכתה הבלתי מותנית של וושינגטון. תחושות אלה יתחזקו בשנה הבאה ככל שהדמוקרטים ישתלטו על הבית. אי אפשר רק לקוות שהדבר יוביל ללחץ חזק יותר של ארה"ב על ריאד לסיים את המלחמה בתימן ולביקורת גדולה יותר של הקונגרס על מדיניות ההסלמה של ארצות הברית וסעודיה.
סוריה
בסוף 2018 נראה שהסכסוך הסורי ממשיך באותו מסלול. נראה היה כי משטר בשאר אל-אסד, בסיוע איראן ורוסיה, ינצח במאבקו נגד האופוזיציה. המלחמה נגד המדינה האסלאמית הגיעה לסיומה. שחקנים זרים שמרו על איזון שברירי באזורים שונים במדינה: בין ישראל, איראן ורוסיה בדרום מערב; רוסיה וטורקיה בצפון מערב; וארצות הברית וטורקיה בצפון מזרח. אך עם שיחת טלפון שנמצאה באמצע דצמבר לנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן שהכריזה על נסיגת הכוחות האמריקניים, טראמפ ביטל את האיזון הזה; הגדיל את הסיכויים לסכסוך עקוב מדם של טורקיה, בעלות בריתה הסוריות, הכורדים הסוריים ומשטר אסד; בכך היא עשויה להעניק למדינה האסלאמית חוזה חדש על ידי דלקת הכאוס שעליו היא משגשגת.
מדיניותו הקודמת של ממשל טראמפ של שמירה על נוכחות צבאית ללא הגבלת זמן בסוריה הייתה תמיד בעלת ערך מפוקפק. לא היה ברור כיצד 2.000 חיילים אמריקאים יכולים לרסן את ההשפעה האיראנית או ליצור לחץ משמעותי על משטר אסד. המאבק נגד המדינה האיסלאמית לא הסתיים ולא נחשב נחוץ להשאיר את הכוחות האמריקאים על הקרקע. עם זאת, נסיגה נמהרת מהווה סיכון גדול: היא תשאיר את יחידות ההגנה העממיות (YPG) - הקבוצה החמושת הנשלטת על ידי הכורדים ששיתפה פעולה עם כוחות ארה"ב נגד המדינה האסלאמית וכעת היא שולטת בכשליש משטח סוריה - באופן מסוכן. חָשׂוּף.
YPG עלול להיתקל במתקפה מטורקיה (שהיא רואה בה ארגון טרור עקב השתייכותה למפלגת הפועלים של כורדיסטן, או PKK) או ממשטר אסד (שמטרתו להחזיר את השליטה על כל המדינה, כולל צפון-מזרח עשיר בשמן). אם תתרחש הפרעה כזו, המדינה האיסלאמית תוכל לנצל את ההזדמנות לארגן מחדש ולהחזיר חלק מהשטח שאיבדה בשנתיים האחרונות.
הן ארצות הברית ורוסיה יש אינטרס למנוע את המאבק הכולל עבור השטח הסורי כי המדינה האיסלמית סכנה ומדוע (מנקודת מבט של רוסיה) יכול להוביל טורקיה לשלוט במספר גדול יותר של שטחים בעלות הברית במוסקבה.
וושינגטון ומוסקבה יצטרכו לשכנע את טורקיה שלא לפתוח בתקיפה על השטח הנשלט על ידי מיליציות YPG, לשכנע את YPG להפחית את הפרופיל החמוש שלה ולהקל על הסכם בין דמשק ל- YPG הכרוך בהחזרת הממשלה הסורית לצפון-מזרח המאוחדת עם מידה מסוימת של ממשל עצמי כורדי באזור. תוצאה כזו תאפשר לסוריה להחזיר את ריבונותה, להרגיע את טורקיה באמצעות הגבלת סמכותה וכוח האש של YPG והגנה על הכורדים מפני התקפות צבאיות.
ניגריה
הניגרים ילך לקלפיות בפברואר 2019 כדי לבחור נשיא המחוקק הפדרלי החדש, ושוב בחודש מארס לבחור מושלים המדינה המחוקקים. הבחירות הניגרי הן אלימות באופן מסורתי והתנאים הפעם דליקים במיוחד.
המאבק בין הנשיא הנוכחי מוחמד בוהארי לבין יריבו הראשי, סגן נשיא לשעבר אטיקו אבובקר, יהיה עקוב מדם מאוד. היחסים בין ממשלת בוהארי לקונגרס המתקדם והמפלגה הדמוקרטית העממית אבובקר - ששלטה במשך 16 שנה עד עלייתו של בוהארי לשלטון - קשים בבירה כמו בכל רחבי הארץ. סכסוכים בין בוהארי למנהיגי שני בתי הפרלמנט עיכבו את המימון לוועדת הבחירות ולסוכנויות הביטחון, ועכבו את הכנות הבחירות. חוסר האמון של האופוזיציה הן בוועדה והן בכוחות הביטחון מגביר את הסיכון להפגנות במהלך ההצבעה ולאחריה. להפגנות כאלה יש תקדים בעייתי: הפגנות בעקבות הסקרים בשנת 2011 הפכו להתקפות על מיעוטים בצפון ניגריה, בהן מתו מעל 800 איש.
הבחירות באות על שאר האתגרים. רמות הפשיעה האלימה וחוסר הביטחון הכללי נותרות גבוהות בכל רחבי הארץ. אזרחים בחלקים מצפון מזרח נושאים את עיקר הסכסוך האכזרי בין חיילי הממשלה למורם האיסלאמיסטי בוקו חראם. נראה כי סיעה מיליטנטית, המכונה פרובינציית המדינה האיסלאמית במערב אפריקה, תופסת מקום. האלימות בחגורה האמצעית של ניגריה בשנה שעברה בין רועי צאן מוסלמים בעיקר לחקלאים נוצרים הגיעה לרמות חסרות תקדים, מה שהביא להרג של כ -1.500 בני אדם. למרות ששפיכת הדם נרגעה בחודשים האחרונים, היא החלישה את היחסים הבין-קהילתיים, במיוחד בין מוסלמים לנוצרים, באותם אזורים, דבר חשוב לשמצה בהתחשב בכך שקולות משם יכולים להניע את ההצבעה לנשיאות הלאומית.
כבר עכשיו פוליטיקאים מתדלקים חלוקות לצרכי בחירות, כולל שימוש בשפה מבוססת זהות דלקתית נגד יריבים. גם בדלתא של ניז'ר העשירה בנפט, המתיחות בין המקומיים והממשל הפדרלי עשויה לרתוח השנה, וזאת מכיוון שכעס על כישלונה של האחרונה להבטיח לנקות את זיהום הנפט, לבנות תשתיות ולהקים להגדיל את ההשקעות החברתיות בשנים האחרונות.
העדיפות המיידית של הממשלה חייבת להיות הימנעות ממשבר בחירות על ידי חיזוק הביטחון במדינות חלשות ונקיטת צעדים בכדי להבטיח שכוחות הביטחון יפעלו ללא משוא פנים, בעוד כל הצדדים מחויבים לנהל מסעות שלווים וטיפול בסכסוכים. באופן חוקי.
דרום סודאן
מאז פרצה מלחמת האזרחים בדרום סודאן לפני חמש שנים, 400.000 איש מתו. בספטמבר חתמו הנשיא סלבה קייר ויריבו העיקרי, סגן הנשיא לשעבר, על הסכם להפסקת אש ולמשל יחד עד לבחירות 2022.
ההסכם מספק - לפחות לעת עתה - את האינטרסים של שני האנטגוניסטים ושל הנשיאים עומר אל-בשיר מסודן ויוברי מוסבני מאוגנדה, שני המנהיגים האזוריים עם ההשפעה הרבה ביותר בדרום סודן. מעל הכל זה הפחית את האלימות. לעת עתה זו סיבה מספקת לתמיכה בעסקה.
חיזוי הבחירות בשנת 2022, העסקה מנציחה את היריבות בין קייר למכר עד אז, וסוללת את הדרך להתמודדות נוספת. ההסכמים המדאיגים והביטחוניים ביותר בג'ובה, הבירה, נותרים במחלוקת, כמו גם בתכניות לאיחוד צבא לאומי.
בסודן, בינתיים, באשיר מתמודד עם מה שיכול להוות אתגר רציני לשלטונו. באמצע דצמבר המפגינים יצאו לרחובות בערים רבות בגלל מחירים גבוהים, וקראו לנשיא להתפטר.
לבסוף, תורמים, שנזהרים מעסקי מימון שנכשלו בעבר, ממתינים ליציבות רבה יותר. ארצות-הברית, שעד לא מזמן הובילה את הדיפלומטיה המערבית במערב סודאן, פסעה צעד לאחור. אחרים מחכים לראות את הצעדים הממשיים של קייר ומכר לפני פתיחת הפנקסים.
זהירות זה מובן. אבל אם ההסכם הזה ייכשל, לא ברור מה יחליף אותו, והמדינה עלולה לקרוס בחזרה לתוהו ובוהו עם שפיכות דמים גדולה.
קמרון
משבר באזורים האנגלופוניים בקמרון נמצא על סף הסלמת מלחמת אזרחים וערערת יציבות במדינה שנחשבה בעבר לאי מאושר באזור בעייתי.
קצב המשבר עלה בהתמדה מאז 2016, אז מורים ועורכי דין אנגלופונים יצאו לרחובות כדי למחות על השימוש הזוחל בצרפתית בחינוך ובמערכות המשפט. הפגנותיהם הפכו להפגנות רחבות יותר על שוליותו של המיעוט האנגלופוני בקמרון, המייצג כחמישית מאוכלוסיית המדינה. הממשלה סירבה להכיר בתלונותיהם של דוברי האנגלית וכוחות הביטחון הדחיקו באלימות את ההפגנות בכך שעצרו את הפעילים. התגובה עודדה את הכעס האנגלופוני על השלטון המרכזי.
כמעט עשר מיליציות בדלניות נלחמות כעת בכוחות השלטון, בעוד ששני ארגונים מספקים הנחיות מחו"ל: הממשלה הזמנית של אמבזוניה (שמה לכאורה של המדינה האנגלופית שהוכרזה בעצמה) והמועצה המנהלת אמבזוניה. הבדלנים נקראים לא רק כנגד כוחות הביטחון הקמרוניים, אלא גם נגד קבוצות "ההגנה העצמית" הפרו-ממשלתית. כנופיות פליליות באזורים דוברי אנגלית ניצלו את הכאוס להרחבת עסקיהם.
על פי הערכות קבוצת המשברים הבינלאומית, הלחימה כבר הרגה כ -200 חיילים, ז'נדרמים ושוטרים, עם כ -300 פצועים, והרגו יותר מ -600 נפרדים. לפחות 500 אזרחים מתו. האו"ם מונה 30.000 פליטים אנגלופונים בניגריה ו -437.000 עקורים פנימיים בקמרון.
Defusing המשבר ידרוש צעדים כדי לחזק את הביטחון. אלה צריכים לכלול את שחרורם של כל האסירים הפוליטיים, כולל מנהיגים בדלניים; התחייבות לשני הצדדים ליישם הפסקת אש ולתמוך בוועידה מתוכננת של דוברי אנגלית, שתאפשר לדוברי אנגלית לבחור מנהיגים שייצגו אותם במשא ומתן. צעדים אלה יכולים לסלול את הדרך לשיחות בין הממשלה לבין המנהיגים דוברי האנגלית, ואחריהם סוג של דיאלוג לאומי, שבו יהיו אפשרויות לביזור או לפדרליזם על השולחן.
הרשויות בקמרון ביצעו צעד מבורך באמצע דצמבר כששחררו 289 עצורים אנגלופונים, אם כי מאות, כולל מנהיגי הבדלנים, עדיין נמצאים מאחורי סורג ובריח. לא ברור אם זה מפגין שינוי אמיתי מצד השלטון, שנראה היה נחוש בדעתו למעוך את המורדים במקום להתמודד עם החששות האנגלופוניים. ללא פשרה משמעותית והדדית, קמרון מסתכנת בהחליקה לסכסוך חשוב ומייצב.
אוקראינה
המלחמה באוקראינה ממשיכה לבעור. סיפוח קרים על ידי רוסיה בשנת 2014 והתמיכה בעקבותיה בבדלנים באזור דונבאס המזרחי של אוקראינה מפחידה את העולם כולו. נקודת הבזק האחרונה היא ים אזוב, שם התנגשו ספינות רוסיות ואוקראייניות בנובמבר ורוסיה חסמה למעשה את הגישה למיצר קרץ 'בפתח הים.
כפי שקייב רואה זאת, ההתקפה על ספינות צבא אוקראיניות וחטיפתם של שני עשרות מלחים היא שיאה של חודשים של ניסיונות רוסיים להוציא את הספינות האוקראיניות מאותם מים, תוך הפרה של אמנה דו-צדדית מ -2003 שמבטיחה ניווט חופשי לשניהם. המדינות. מוסקבה טוענת כי ספינות נכנסות למימי החוף שלה ונשיא אוקראינה פטרו פורושנקו עורר התכתשות כדי לחזק את התמיכה המערבית ואת בסיסה הלאומי לקראת הבחירות לנשיאות שנקבעו למארס 2019. מאמציו של פורושנקו לאחר מכן להכניס חוק הלחימה לא עזר; הקרמלין, יחד עם מבקריו הפנימיים של הנשיא, הציגו אותו כתעלול פוליטי. כך או כך, האירוע הדגיש בבירור את נכונותה החדשה של מוסקבה להשתמש בכוח בגלוי נגד אוקראינה.
בינתיים הלחימה בדונבאס נמשכת ואזרחים החיים בקווי החזית, שננטשו על ידי קייב והבדלנים, משלמים את המחיר. לא אוקראינה ולא רוסיה נקטו בצעדים לסיום המלחמה. קייב מסרבת להעביר את השלטון לדונבאס - דבר שהיא התחייבה לעשות כחלק מהסכמי מינסק המבססים דרך לסיום המלחמה - עד שרוסיה תשלוף נשק ואנשי אזורים באזורים נפרדים מהבדלנים. שמוסקבה מראה מעט נכונות לעשות. הצעות למשימות אפשריות לשלום עדיין לא מצאו יישום קל.
קייב ככל הנראה לא תעבור לפני הבחירות (מלבד ההצבעה לנשיאות, צפי הסקרים הפרלמנטריים צפוי לפני סוף השנה). רוסיה יכולה לשחרר את אחיזתה באזורים הבדלניים, אך לא סביר שתפסיק להשפיע על הדונבאס בקרוב. בחירות באוקראינה או התפתחויות פנימיות ברוסיה יכולות להציע הזדמנויות לתהליך השלום. אך כפי שמראה אזוב, סכנת ההסלמה תמיד קיימת.
ונצואלה
ביתם של עתודות נפט ענקיות, ונצואלה צריכה להיות קנאת שכנותיה, ובכל זאת הפלישה של המדינה מאיימת לעורר משבר אזורי.
כלכלת ונצואלה נמצאת בנפילה חופשית, עם השפעה חברתית הרסנית. עוני ותת תזונה משתוללים. מחלות שחוסלו פעם אחת, כמו דיפתריה, חזרו. כ -3 מיליון מתוך 31 מיליון ונצואלים ברחו מהמדינה, בעיקר לקולומביה ולמדינות שכנות אחרות. האו"ם צופה כי המספר יעלה עד 5,3 מיליון עד סוף 2019.
קליקת השלטון של הנשיא ניקולאס מאדורו, שניהלה את הכלכלה בצורה לא נכונה, מסרבת כעת להודות בייסורים בוונצואלה ואינה מקבלת סיוע הומניטרי. הממשלה פירקה את מוסדות המדינה, הפשיטה את הפרלמנט ושלטה באופוזיציה. ב -10 בינואר 2019, מדורו יחל בקדנציה שנייה, אם כי יריביו הפנימיים ורבים מהעולם החיצון רואים את בחירתו מחדש אמינה. אולם האופוזיציה משותקת ממריבה פנימית, כאשר פלג, בעיקר בגלות, קורא למעצמות זרות להפיל את מאדורו בכוח.
שכנותיה של ונצואלה מתמודדות עם בעיית זרם האנשים שנמלטים מהמדינה. ברומטר של חוסר סבלנות באמריקה הלטינית הוא עמדתו של לואיס אלמגרו, המזכיר הכללי של ארגון מדינות אמריקה. בספטמבר האחרון אמר כי האזור "לא צריך לכלול אפשרות כלשהי", אפילו לא הצבאית. ממשל טראמפ גם העלה רמזים דומים. נאום כזה יכול להיות בדיוק זה ואחד ממבקריו החזקים של מדורו, הנשיא הקולומביאני החדש איבאן דוקה, התנער ממנו באוקטובר מכיוון שפעולה צבאית חיצונית עלולה לעורר כאוס נוסף.