(מאת פאולו ג'ורדני) כמעט 100 ימים לאחר תחילתו של מה שמוסקבה מכנה "מבצע צבאי מיוחד" (לגרסה הפוסט-סובייטית של האנדרסטייטמנט הבריטי יש כמעט תמיד השלכות אירוניות), ההשערה של הפסקת אש באוקראינה ופתיחת משא ומתן "רציני" עדיין נראה מרוחק מסיבות שונות.
הראשון והברור ביותר הוא שלא רק המתמודדים הישירים, רוסיה e אוקראינה, מא אנשה גלי ארצות הברית ו סין, הם חושבים שעדיין ניתן להשיג יתרונות משדה הקרב: פוליטי, שכן כאשר סוף סוף ייפתח משא ומתן "רציני", או גיאופוליטי, לאור הארגון מחדש העולמי שמלחמה זו (אנו קוראים לדברים בשמם) תבוא בעקבותיו בהכרח. השני הוא ההיעדר מתווך אמין.
A פוטין ושלו פמליהכעת, לאחר שהיעדים לטווח הקצר הוגדרו מחדש וכשהטעויות הצבאיות של השלב הראשון תוקנו, נראה שנוח לפחות להשלים את המבצע Donbass ולנסות להדק את המלקחיים דרומה, לכיוון מיקולאיב e אודסה, כדי להגיע ל טרנסניסטריה.
במוסקבה יש גם כאלה שחולמים על יכולת לחזור לרעיון הראשוני: "השאר לאוקראינים רק את גליציה וווליניה ותיצור ישות פדרציה חדשה, "נובורוסיה", רוסיה החדשה. חלומות, בעצם. זלנסקי וה"נציים" האמריקאים והבריטיים, לעומת זאת, מתמקדים באספקת כלי נשק חדשים וחזקים יותר, כולל לוחמים שפורקו והורכבו מחדש באתר, (לא טילים לטווח בינוני, אמר אתמול הנשיא ביידן), להגביר את הקשיים של הצבא הרוסי ואולי להפוך את מהלך הסכסוך או בכל מקרה לאלץ את פוטין לתת עצות מתונות יותר.
ארצות הברית, ככל שתזהר להימנע מהסלמה גרעינית, מחזירה את ההגמוניה באירופה (שהוזנחה על ידי טראמפ), משיגה את הגיבוש מחדש הבלתי צפוי ואף אתהרחבת נאט"ו (במחיר ויתורים בלתי נמנעים לטורקיה של ארדואן), האפשרות להחליש משמעותית את רוסיה.
עבור סין, טיטאן הסחר הבינלאומי, המלחמה המיידית הזו היא מטרד, אבל יש לה יתרון בכך שהיא מאלצת את ארצות הברית, למרות המאמצים הדיפלומטיים של ביידן במגזר ההודו-פסיפיק, להתמקד ב"מדיו טמפורה" בתיאטרון האירופי, לתת דחף חדש לארכיטקטורה כלכלית-פיננסית אלטרנטיבית לדולר שעליה עובד שי ג'ין פינג כבר זמן מה ולמסור באופן סופי לענק האסייתי בעל ברית רב עוצמה, אך לא עוד הגמון: היפוך סנסציוני של מאזן הכוחות לעומת עידן ברית המועצות.
למי יש האינטרס הגדול ביותר לפעול להפסקת האש ולפתיחת משא ומתן "אמיתי"?
טורקיה של ארדואן, חברה בברית האטלנטית הנעה אוטונומית, שואפת ליצור א מהדורה מחודשת מודרנית של האימפריה העות'מאנית ועל כן היא חייבת להיות מסוגלת להיות מוסמכת כמעצמה מתהווה באזור: איזו הזדמנות טובה יותר מתיווך בין שני הלוחמים? גם לאירופה, שהיא הנענשת ביותר על ידי הסכסוך, תהיה אינטרס לנקוט בפעולה. אבל בשלב זה עלינו לשאול את עצמנו: איזו אירופה צריכה לקחת את היוזמה? לא כל כך מדינות המזרח הסובייטי או הבלטי לשעבר, שבפדרציה הרוסית תמיד ראו ועדיין רואות, ועוד יותר לאחר ה-24 בפברואר, שכנה לא נוחה ומאיימת, ומי עכשיו בוריס ג'ונסון רוצה לפתות איזה שהוא "ברית קדושה" קצת אנטי-רוסי וקצת אנטי-אירופי. יהיה לו אינטרס להפעיל את הגרעין ההיסטורי של מדינות אירו-מערביות - גרמניה, צרפת, איטליה - שעם ברית המועצות תחילה ועם הפדרציה הרוסית מאוחר יותר מצאו א מודוס ויוונדי בשם ריאל-פוליטיק ומטרות אינטרסים משותפים (כולל, בואו נודה בזה, שילוב בין יצרנים וצרכני חומרי גלם).
למעשה קו עלי, שולץ ולבסוף גם דרקונים משהו שהם הציגו, מתעד התקדמות ב"דיפלומטיה של תבואה". בקושי רב, כי יש ותמיד יהיה הבדל מהותי בין התוקפן למותקף. אבל במקרים מסוימים, חוסר תושייה מספיק עלול לעלות ביוקר. מעבר לפינה, בסדר העולמי החדש, קיים הסיכון לכך אירופה הישנה, אם אפשר, נחשבת אפילו פחות מהיום. חיוני שהUe - תמיד גדל בכל פעם שהיה צריך להתגבר על מצבי משבר פנימיים וחיצוניים - גלה מחדש את האחדות ונצל את ההזדמנות שמציעה לך ברגע המסוים הזה, כדי לגלות את כל הפוטנציאל שלך ולתת צורה למדיניות חוץ וביטחון משותפת יעילה, ולא רק מוצהרת.
