(מאת מרקו זקצ'רה) אני כותב שבועיים את IL PUNTO מזה 15 שנה והקוראים ארוכי השנים קראו אינסוף הערות על האירועים הקשורים לוויתורים בכבישים מהירים באיטליה, למכרות זהב אמיתיים לכמה חברות ולהזרמת דם יומית לנהגים.
תנועה פרו-פוליטית שיש לה חסמים ושורשים עתיקים, כי כולם מדברים על בנטונים היום, אבל קודם כל מעטים זוכרים שיש חברות אחרות שמנהלות את הרשת ושנראה שלאף אחד מהשופט לא היה אף פעם רצון להבין לגמרי. כיצד מנוהלים "ויתורים" שבהם האגרה גוברת הרבה מעבר לאינפלציה, אך נראה שאיש לא מחה.
כמו שאף אחד לא נראה שמעולם חשב על כך שבמסלולים ה"מוענקים "נסעו יותר ויותר כלי רכב מאשר ה"היסטוריים", עוד "תוספת" ענקית למנהלים עם ריבוי אגרה.
מצד שני, עבודות התחזוקה תמיד נמוגו: מלבד גשר מורנדי, ישנם קטעים לא גמורים או כאלה שנמצאים בתחזוקה במשך עשרות שנים, עבודות נצחיות שלא נגמרות לעולם. (אחד לכל כביש הטבעת הצפוני של מילאנו סביב קורמנו, למרות היותו אחד הקטעים העמוסים ביותר באיטליה).
כל זה רק כדי להזכיר לך שלמערכת הפוליטית כולה היו "נותני חסות" נדיבים במשחק הזה, במיוחד במפתח ל- DC, לשעבר מרגריטה, פ"ד ושותפים, עם פסגות מצוינות בסמנכ"ל, המפלגה הדרומית-טירולית שיש לה תמיד את הנישה שלה בתת-הממשלה ועין לורונה-ברנר.
דוגמאות אינסופיות להדגיש שאולי יותר מביטול ויתורים יהיה צורך להפחית דרסטית את האגרה, להטיל בדיקות ותחזוקה ולהיזהר מפני קרוואנים מסוג ANAS שלא נראים לי מסוגלים להשתלט על רשת הכבישים המהירים, במיוחד גם לראות כיצד שזופים דרכים וכבישים מהירים ברחבי איטליה.
"ריבועי התחזוקה" של ANAS - שיודעים מדוע תמיד מורכבים מגברים "עייפים" עייפים - מעולם לא ריגשו אותי והם דוגמה גלויה ליעילות ירודה מאוד.