(מאת רוזנגלה צ'זארו - ראש מערכת היחסים המוסדית) אנו במלחמה וזו מלחמה עולמית, זו מגיפה. זה כאב, זה ייסורים, זה פחד, זה החיים שהשתנו בין לילה, ללא אזהרה. חיי היומיום, פרויקטים, התחייבויות, אך מעל לכל החופש שינו את משמעותם. נראה כי הנורמליות היא אוטופיה, זהה שכמעט שעמם אותנו עד לפני כמה שבועות, עכשיו אנחנו מתגעגעים לזה, אנחנו מתגעגעים לזה בטירוף.
החדשות בנושא covid19 עוקבות אחת אחרי השנייה ללא הפרעה: זיהומים, אשפוזים, טיפול נמרץ, מקרי מוות, אמבולנסים.
לומברדיה היא האזור המושפע ביותר, ללא רחמים, מבכה את אזרחיה שעוזבים את הארץ הזו לבד, מכיוון שכל מגע אסור. הרופאים וכל העובדים הסניטריים נמצאים בתעלות, נלחמים נגד אויב בלתי נראה וחסר מצפון, אויב אדיר, הנורא ביותר.
כעת, כאשר האדמה רועדת תחת רגלינו, כעת כשאנחנו מנסים נואשות להבין מה קורה, כמו שמעולם לא היה צורך בתקשורת ברורה ואמיתית הפונה לכל האיטלקים.
מול קטסטרופה ענקית כזו, גם תחום התקשורת, בואו נהיה כנים, הוא מצא את עצמו לא מוכן.
יותר מדי הודעות מעוותות הושקו, חצי אמיתות, מחדלים, אופן לא נכון גם באיך, איפה ומתי. בשלב מסוים, גם אלה שחיים חדשות הרגישו אבודים ולא הצליחו לראות את האמת.
זה לא הזמן לערוך מחלוקת למטרות צדקה, אלא לשפר, אך מעל לכל, לתת לכל אחד בדרכו הקטנה את התרומה שלו. אז מי שמדבר אל העם, עם העם, עם האומה חייב להיות ברור, אמיתי, קונקרטי ומעל לכל לתת תשובות. הפחד מפני אזעקה אינו יכול ואסור לייצר שטחיות, כפי שקרה למרבה הצער.
וככל שהחוויה הגרועה הזו מלמדת אותנו היא שעדיף להבהיל ולמנוע ולא לנסות לעמוד מול אויב שהצליח להביא אותנו לברכיים.
אין יותר שטחיות בתקשורת על ידי מי שעושה זאת במקצועו ועל ידי מי ששולט בנו. האנשים צריכים להיות מונחים במיוחד בקטסטרופות, אסור לעם להרגיש אבוד.