(מאת פרנצ'סקו מטרה) יש חדשות אחרונות מעולם המידע הלאומי שלפיהן הוכן פרוטוקול בריאותי לטיפול באנשים הנגועים בקוביד 19, בבתיהם. תמיהה מסוימת מתעוררת באופן ספונטני אם אתה חושב על כל כך הרבה אנשים רגילים שמתקשים לפרש את הוראות פרוטוקול הבריאות או אם אתה חושב על אנשים שעדיין חיים לבד ואולי אפילו לא מצליחים למצוא אקמול.
עם זאת, החדשות מרגיעות במקצת מכיוון שגופי הבריאות הלאומיים נותנים אינדיקציות לגבי הליכי הבריאות הרפואיים שיש לנקוט בבית כדי לרפא את המחלה. וזה סימן שהם יודעים מה יש לעשות, לפחות בתקווה.
הצורך הזה, כלומר הקמת פרוטוקול יחיד, ואנחנו מקווים, לטיפול באנשים בבתיהם היה בהחלט מונע מהזרם העצום של החולים שהגיעו לבתי החולים הארציים שבסופו של דבר סותמים את בית החולים. מערכת הבריאות עצמה.
עם זאת, אין לייחס את התקלה לאנשים העניים אשר בנוכחות חום או שיעול פונים לחדר המיון או לנקודות הקבלה הראשונות של קוביד. אפשר לייחס את האשמה לרוב התקשורת שממש אימתה על כל האיטלקים.
הטרור לעולם אינו מוצדק או מוצדק ואם מצד אחד הסיבה לקמפיין התקשורתי המטורף הזה הייתה מכוונת אולי לבלימת ההדבקה על ידי השארת האוכלוסייה כולה בבית, מצד שני היא יצרה אפקט לא רצוי וכנראה בלתי צפוי ביחס. לאיזה מיליוני אנשים מפוחדים מיהרו לבית החולים בנוכחות תסמינים שבשנים קודמות היינו מטפלים באספירין.
כמובן, דמות פוליטית ידועה בעבר הייתה אומרת: "התעללות הופכת לחטא אך לעתים קרובות מנחש " וכך זה מגיע לממאיר, מתוך מחשבה שה- האם מערכת המידע התקשורתית העולמית רוצה להשאיר את מתח האוכלוסייה הפלנטרית כדי שיהיה ממהר לחיסון ברגע שחברות התרופות הגדולות יהיו מוכנות? אנו מקווים כי אין מטרות משניות כאלה מאחורי כל הטרור התקשורתי הזה. אבל הדברים לא מסתכמים. מצד אחד אנו עדים לחיסון מתמיד של מינוני טרור בכל ערוצי הטלוויזיה, אך מצד שני אנו למדים שנראה כי הטיפול הנמרץ הלאומי מתבקש עד 40% מיכולתו. אז האם אנחנו בכוננות או שאנחנו לא בכוננות?
בכל מקרה ולמרבה הצער, בהנחה שהנתונים שנמסרו לנו תקפים, עלינו להתמודד עם מאות רבות של מקרי מוות מקוביד וזאת, למרות עצמנו, ובהתחשב בנתונים המגיעים ממדינות אחרות באירופה, יש לייחס זאת לרמת האיכות הנמוכה של הבריאות הלאומית בהתחשב בכך שבאיטליה יש מספר מקרי המוות השלישי בגודלו בעולם. אז אנחנו לא מסוגלים לרפא כמו במדינות אחרות? זה מה שהנתונים אומרים.
אך לאחר בחינה מהירה זו של תנועות המידע באיטליה והשפעותיה הקטסטרופליות, כל האיטלקים שאומרים להם יום אחר יום לא ללכת לטיפול בבית החולים אלא להישאר בבית ולכבד פרוטוקול בריאותי מסוים, התחילו שלא כמה ספקות.
למעשה, תוכניות בידור בטלוויזיה, שידורי חדשות ורשתות חברתיות לא עושות דבר מלבד לדבר על ריפוי מוחלט מופלא של אנשי ציבור המשתייכים לתחום הקולנוע, הפוליטיקה, הטלוויזיה, הבידור והספורט שחוזרים הביתה שמחים ומרפאים. מודים לרופאים והאחיות. מבתי החולים בהם טופלו בחום.
איננו מגלים מים חמים מאז כדי לאשר חדשות אלה, פשוט גלול בין דפי החדשות של כל עיתון כדי להבין על אילו מגישים אנו מדברים, על איזה שחקנים וכן הלאה.
ואז תוהים: מצד אחד, מיליוני איטלקים מוזמנים לטפל בעצמם בבית (מבלי להיות בטוחים בהתאוששות). מצד שני, אנו רואים עשרות ועשרות אנשי VIP שחוזרים הביתה לאחר שטופלו בבית החולים.
אבל אז: האם אתה צריך ללכת לבית חולים או לא ללכת? או שמא רק VIP יכולים להגיע לשם?
האם אנחנו תמיד אותו הדבר? שתי משקולות ושני מידות?