(ג'ון בלקיי) השעה 18:18. כולנו נעולים בבית, מתבצרים נגד אויב שאנחנו לא יכולים לראות. המצב חמור מאוד. עלון 368 שפורסם על ידי ראש ההגנה האזרחית הוא עלון מלחמה אמיתי. רק אתמול מתו 309 ביום אחד. אם נשווה את הנגיף לרעידת האדמה בלקילה בה היו בסך הכל XNUMX מקרי מוות, יש לנו אבן מידה שמאפשרת לנו להבין שהנגיף עימו אנו מנסים להילחם הוא הרבה יותר קטלני.
18 בערב הגיעה גם אתמול בערב ואם בצד אחד הייתה ההמתנה לעלון ההגנה האזרחית בצד השני, מיליוני איטלקים התכוננו לאירוע אחר הצהריים. למעשה, במקביל, קורה משהו אחר מחוץ למרפסות ובגנים של בתים ובתים משותפים. בזמן שאני מנסה להתכוונן למידע בחדשות ולהבין מהי מגמת הפיתוח המגיפה, אפילו במרפסות בניין הדירות שלי, כמו מיליוני איטלקים אחרים, צעירים וזקנים נפגשו ל" Flashmob ", כלומר פגישה הושק בצורה וירטואלית שמתממשת בנוכחות אמיתית איפשהו, במקרה זה במרפסות בתיהם.
כך, בעוד שמאות אלפי רופאים, אחיות ומתנדבים הורגים זה את זה, מותשים, בתורנות בלתי פוסקות כדי להבטיח מינימום סיוע לאלה שבאופן לא רצוני נפגעו מהאויב הבלתי נראה, מיליוני איטלקים - כשהם גאים בזה - כולם שרים יחד את שירים של רינו גטנו או אמן מצליח אחר שמוציא את הרמקולים מהחלונות ושר את ליבם. החדשות, כמובן, מדווחות על ידי כל החדשות ואנחנו יכולים להמר שאם המידע קיבל יד, הזמרים יתרבו בימים הקרובים. ואז, לאט, אל מול מציאות שאינה מגיבה לפקודות של שיר או הומור בריא, יוזמה זו תחזור גם למקום שממנו הגיעה: אל האין.
למעשה, השירים מעולם לא הביסו מגיפה, ההיסטוריה מלמדת אותה, ובכל זאת מיליונים וגאים הם אלה, שגם הלילה, ישאירו את מה שהם עושים טוב יותר כדי לצאת למרפסות ולקפוץ עם הטלפונים הניידים שלהם בידיים, לשיר ל בקול רם.
ואז אני רושם שסיסמה מסתובבת ברחבי העולם. מישהו הגה משאלה וכתב אותה איפשהו וכשזמרים מאולתרים במרפסות אהבו את זה כל כך, המשאלה הזו התרבתה בכל הארץ והפכה למניע החיים של המגיפה: "הכל יהיה בסדר".
אני מסתכלת מופתעת מכל מה שקורה. אני רואה עם שלם, עם שלם מבולבל, מכור, מבולבל, מחדש. נכון לעכשיו, אנחנו כל כך מלאים בבידור כדורגל וטלוויזיה, עד שאנחנו רואים את המושיעים שלנו אצל גברים ונשים של בידור. בימים אלה ישנם שחקנים, כדורגלנים וזמרים רבים המתחלפים בטלוויזיה כדי לומר לנו להישאר בבית. וכדי לוודא ש"אני נשארת בבית "זה באמת מתממש, כל ערוצי הטלוויזיה התארגנו עם תכנות מחדש של לוח הזמנים שמאפשר לשדרג מינונים עצומים של סרטים בכל שעות היממה. כי אם אתה צריך לשמור על העם האיטלקי טוב ויציב, אתה צריך לדחוף אותם בסרטים ומשחקי כדורגל. אך מכיוון שהנגיף השפיע גם על השחקנים שבשלב זה הם כבר לא גיבורי על בלתי מנוצחים, לא נותר אלא להחדיר לעורקי מצפונם של האיטלקים את "המורפין התקשורתי", העשוי מסרטים מצליחים. זה אחרי זה.
אם אז אנו רואים מיליוני איטלקים עם גיטרות ומנדולינות מחוץ למרפסות שרות את רינו גאטאנו באמצע מגיפתה, בוא לא נתלונן אם אנחנו האחרונים באירופה. הבה לא נתלונן אם אירופה תניח עלינו את רגליה, ותמנע מאומה המפוארת שלנו לקום בכל פעם שההזדמנות מתעוררת. אנחנו זה. זמרים המשקיפים על המרפסות.
כולם קורצים ושרים כדי "לגרש" את הרגע אבל בארצות צפון איטליה אין מה לשיר. הם נלחמים במלחמה בשטח. רבים הם ההרוגים שכבר לא חוגגים המונים. עלינו רק לקוות כי המגיפה לא תציף את שאר איטליה והדבר, למרבה הצער, לא יהיה תלוי במובלי הבזק המאורגנים במרפסות הבית.
"יהיה בסדר" אנו חוזרים על עצמם בימינו, אך מה שהצאן צועק, כי זה נראה לי, נותר משאלה פשוטה. הבלבול הוא טוטאלי וההפסד שלם.
אם הכל מסתדר רק אלוהים יודע. אבל אלוהים נטשנו אותו במגירות הזכרונות ואיתו גם נטשנו תפילות. כל הימים האלה, תלויים מדברי וירולוגים, מעטים, אכן מעטים מאוד, הם אלה שבמקום לשיר את רינו גטאנו מחוץ למרפסת, סגורים בבית עם המחרוזת בידיהם להפציר בבתולה מרי להפסיק את המגיפה המודרנית הזו שנוצרה מידם של גברים במעבדה סינית.
כן, מכיוון שאם הכל יתנהל כשורה, סיבוב פלאש או תחושות של אופטימיות בריאה שזורות בצפייה בסרט טוב בטלוויזיה לא יחליטו.
אם הכל ילך כשורה, אלוהים יחליט, אך במשך עשרות שנים העם האיטלקי נקט כיוון אחר, ההפוך לדרכו של הבורא, זו של הסתפקות עצמית, זו של אלמוות. חבל שהדרך הזו לא תוביל לשום מקום, במוקדם או במאוחר נצטרך לחזור אחורה ואולי זו אחת ההזדמנויות שמציע לנו האב הנצחי.
מחוץ למרפסות, כן, אני ממליץ לך בחום, אבל לפנות יחד תפילה לגן עדן ובשתיקה מוחלטת. רק כך
וירוס Coronaviv היה חוזר למקום שממנו הגיע: לאוויר דק.