אבל לאן הם נעלמו "המסוגלים והראויים"? אפילו היה להם זכר בחוקה, אבל אני לא רואה אותם יותר, בשום מקום. במינויים, בגיוס עובדים, בחיים הציבוריים, בתמרונים כלכליים, בתכניות ממשלה ואופוזיציה, אפילו בפרסים ובקריטריונים לשיפוט.
קראתי את הנהנים של תמרון של העם, אני רואה את הצהלה ומרגיש את הסיבות: יש את הנזקקים והבעייתיים, כפי שנכון, יש אפילו העולים המושמצים, אבל אין זכר לתמיכה והכרה למי שמגיע, למי שמסוגל. ואז אני רואה בכל רמה את תכנית הלימודים, השפות וההתנהגות של מי שמונו - שרים, נשיאים, שופטים, דירקטורים - ואני לא מוצא קשר בין הכשרון, היכולת, הכשירות והתפקיד שהם מכסים. אני רואה אנשים צעירים לתמוך בהם, קול כת"ב, ואני עדיין מוצא אישור: אלה שהקריבו את עצמם כדי להשיג כישורים אקדמיים, כדי לרכוש ידע וניסיון, אלה הטובים, אלה שיש להם תרבות, אלה האינטליגנטים לא צפויים בשום מקום. אם אתה בפיגור, אם לא הצלחת, אם אין לך הישגים או תארים, אז אתה בתוכניות. אם אתה טוב לא, עזוב אותך. ואז אנחנו שואלים לאן הטובים הולכים: הם נוסעים לחו"ל או נכנסים לפרנויה, הם מתייאשים, הם אפילו צריכים להתחפש כדי לשרוד, כמו החוקרים של הסרט החמוד ההוא, "אני מפסיק מתי שאני רוצה". הם צריכים לברוח או להסתפק כי אין כאן מקום, אין להם מקום, אף אחד לא מתחשב בהם.
תאמינו לי, זה לא נאום המופנה רק לגריליני, שכרגע הם היזמים העיקריים של הגל הזה והם העדות החיות של אי-עבודה ואנטי-מריטוקרטיה. אבל זה שיח שבא מרחוק, הוא בא מ-68', ממורשת הקומוניזם, הקטטוקומוניזם והסינדיקליזם, הוא מגיע מהשמאל הרדיקלי והפוליטיקלי קורקט, הוא גם השקיע בחלוקה ובאיטליה הנוצרית-דמוקרטית. ועכשיו זה משפיע על המדינה כולה, מוכה ובלתי צודקת, שבכל רמה מייאש את מי שמגיע, מתעלם מהטובים, נותן רע למי שצודק ומגביל את עצמו להטפה לטובת מי שנחשב לנזקקים במדינה. דרכים שונות. ואכן, הגרילינים, בחוסר האחריות הילדותי שלהם, לפחות הם מנסים ברצינות, עמדו במילתם.
אנחנו מעצבים חברה שבה היתרונות חייבים להישאר פרטיים כי בציבור הם לא נחשבים לכלום, ואכן הם נחשבים לעתים קרובות נגד. והקריטריון חל בכל מקום. כאן, בשם הסיכויים והשוויון של נשים, יש להעסיק אישה, ללא קשר אם היא מסוגלת וראויה יותר מהמתחרה. שם, המשימה מופקדת על מי לצידנו ולא על מי שטוב וראוי לה. אחר כך יש את מכסת הקודש לנכים ולמוחלשים בכלל, יש סיוע הומניטרי לעולים, יש תמיכה במי שטעה וצריך לחזור למסלול, יש מימון לעמותות ששומרות על המגוון, למשל. הומוסקסואלים. והכלל לא תקף רק בתחתית, הוא חל גם למעלה: מועמדויות בפרלמנט, אבל גם הכרות ומימון ציבורי ברמה אמנותית וספרותית, קולנוע ותיאטרון, שמורים לא לטובים אלא למי שמספר. הדברים הנכונים אידיאולוגית ומעבירה מסרים אידיאולוגיים תואמים: גזענות ומהגרים, נאציזם ואנטי-פשיזם, הומוסקסואליות ופמיניזם. אפילו הפרסים הספרותיים מתאימים לדרישה המוקדמת הזו...
אבל בין כל כך הרבה קטגוריות מוגנות, כל כך הרבה נושאים מיוחסים, כל כך הרבה מועמדים, מוענקים על השתייכות פוליטית טהורה (האחרון הוא רנציאנו אל CSM), האם יהיה אחד טוב, מישהו מסוגל וראוי במקרה או בטעות? השיטה נעשתה כל כך כללית עד שבסופו של דבר היא משכה מעמד שליט עני ומתעלל, באוניברסיטה, בבית הספר, בבתי חולים, בעיתונים, במקומות הכוח והמחות; חברה שמובלת על ידי בלונים מנופחים או מל"טים משועבדים. למעמד שלט שכזה מגיע שיהיו עובדים טפילים, כופרים, נפקדים, רפיונים. האחד הופך לאליבי של השני. כך החברה נופלת, מתכלה, הופכת לברברית. אף פעם לא שנאמר על מישהו; אבל הוא טוב, אבל הוא אינטליגנטי, אבל הוא מסוגל, אבל מגיע לו. לא, לכל היותר תעשה הפוך, כן, הוא יהיה טוב אבל (כלומר, לא מעניין לדעת) הוא לא עומד, לא נכנס למכסות, או שפשוט היכולת שלו היא דרישה ש אינו תקף, אכן אין בו צורך. בכל חוש.
במאמץ עצום אני מבין את הצד הטוב של הגל הפופריסטי: זה עיוות של האוונגליסט שהאחרון יהיה הראשון, ושל מצוות דומות אחרות, כמו טיפול בכבשים האבודות או החשאיות, הזנחת האחרים. . אני מבין את ההצלה, אבל בחברה צודקת ועשויה היטב, זה צריך להיות המתקן, המצנח למי שלא יכול לעשות את זה; במקום זאת, זה הפך לנורמה, לקאנון, לחוק, לקריטריון האוניברסלי לבחירת אפילו המעמד השליט. מי ראוי ומי מסוגל אפילו לא נחשב.
הייתי מבין ששוויון הזדמנויות של תנאי ההתחלה הופעל כמו בעבר. אבל כאן אנחנו מעבר להוגנות, לשוויון וולגרי.
אז אני חוזר לתמרון האנשים ולתמרוני האוליגרכיות, שמתכנסים בדיוק באותה נקודה: לעולם אל תתגמל את הטובים ביותר, המסוגלים, הראויים. אני לא יודע אילו השפעות יהיו להרחבת החור בגירעון, מאיזו תגמול נסבולהאיחוד האירופי, מהשווקים, מהפוטנטים, מעבר לחרם הפנימי. אבל אני בא לומר שהנזק הגרוע ביותר, חמור אף יותר מחובות, הוא זה: חברה שרומסת את אותו קריטריון ראשוני של צדק, אשר מרתיע את המסוגלים והראויים, נגמרת רע. אני אומר לטובים ביותר: אתה צודק לעזוב, אתה צודק להסתיר, אתה צודק לחוסר אמון. כאן אין מקום בשבילכם, עם הגריליני או עם השמאל. אתם המעפילים החדשים ללא זכות מגורים.
MV, Il Tempo 29 בספטמבר 2018