(מאת ג'ון בלקאי) אם בסין מקרי המוות מנגיף קורונה רשמו ירידה מתחילת המגיפה, כל עוד המידע המגיע ממדינה דיקטטורית נכון, זה בהחלט נובע מהיישום הדרסטי של ה"יחיד" אמצעים שהם מיישמים במקרים כאלה. להגביל את ההתפרצויות, למנוע מאנשים להיכנס ולצאת מארצות המוצא של ההתפרצויות ולחכות שמי שנדבקו בנגיף יחלימו בתוך אותו היקף "צבאי" מוגבל, תוך הימנעות מהעברת המחלה לאחרים. זה קורה בסין וזה מביא תוצאות. מצד שני, זהו נוהג שהוכח בהצלחה שהשתמשו בו כבר בשנת 1300 כדי להכיל את המגפה.
באיטליה הכל משתנה. הודות לסינים, בואו לא נשכח שהנגיף מגיע משם ואיכשהו ייבאנו אותו מהם, לפחות שתי התפרצויות פרצו בצפון איטליה.
הממשלה מיהרה להפעיל מערכת ניטור בריאות ששימשה לזיהוי נשאי הנגיף אך לא עשתה ואינה עושה את הדבר היחיד שנדרש במקרים של מגיפות. כלומר, היא לא תגבלה באופן דרסטי וצבאי את האזורים בסיכון הימנעות מתנועת אנשים חולים, או שאם היא עשתה זאת, היא כנראה עושה זאת בצורה לא יעילה.
המקרה הראשון בפוליה, למשל, נוגע לילד שבשלב מסוים ובמגפה מלאה נראה שהצליח לעזוב את קודוגנו בשקט כדי לנסוע למלפנסה, לעלות על מטוס, לנחות בפוליה ולחזור הביתה.
אפשר לתהות, מדוע ההנהלה המטורפת של הממשלה, המורכבת מכל כך הרבה מידע ותיאום בריאות הולם, לא מתממשת עם הפתרון היחיד הדרוש למקרה? כלומר, מדוע לא נסגרות ערי המוצא של ההתפרצויות? למה הכלכלה צריכה להמשיך? ובאיזה מחיר אנחנו צריכים לשמור על הכלכלה, גם במחיר של אלפי הרוגים?
בימים האחרונים, כאילו כלום לא קרה, עייפים מהצורך להיכנע למכת מדינה שאין לנו שליטה עליה, מהללות את האופטימיות, מזמינות חברות הפיננסים הלאומיות הגדולות בליווי כל מהדורות החדשות הפועלות כמרכז תהודה. לחדש את הפעילות הכלכלית והייצורית כאילו כלום לא קרה. הם קוראים לכל בתי הספר להיפתח מחדש. אנחנו כמעט צריכים להעמיד פנים שהנגיף לא קיים.
חלק מנסים להשוות את זה לשפעת, אחרים להצטננות.
עדיין תוהים, האם זה טירוף או שמא זו הזמנה סאבלימינלית להתאבדות לאומית?
אנחנו במגפה מלאה והפתרון היחיד הוא להסתגר בתוך הבתים שלהם כדי להבטיח שהנגיף ימות וימות מעצמו ללא הידבקויות נוספות.
במקום זאת, בתי המשפט המנהליים האזוריים דורשים פתיחה מחדש של בתי ספר, שרים מנסים לאלף מידע באופן חיובי כדי למנוע נזק כלכלי. נקודת פרסום, שכאילו מוכנה במגירה, משודרת על ידי כל הטלוויזיה הלאומית שבה כולם מוזמנים להפעיל מחדש את מילאנו. אנשים שמתכוונים לקחת את האפריטיף ההכרחי בישיבה בבר מתראיינים.
אני מאמין שהתנאים להגדיר את כל זה כשיגעון גדול קיימים. במקום לסגור ולהגדיר את ההתפרצויות גם בשימוש בכוח, בהתחשב בכך שטובת הקהילה הלאומית מונחת על כף המאזניים, הממשלה דוחפת לקראת פתיחת הכל וכולם.
זמן קצר יעבור ואנו מקווים שהאדון הטוב ישים את ידו על איטליה, אך ההיסטוריה תטיל אחריות גדולה להנהלה זו ואיננו יודעים עדיין באיזה מחיר.
שאלה אחרונה מתעוררת באופן ספונטני, מי יכול לרצות פגם כה גדול בהקשר שבו מנהיגים פוליטיים מתרגזים, מופיעים בטלוויזיה, שולחים הודעות מרגיעות מבלי לבלום את הנגיף כפי שהם עושים בסין?