בלוב יש כנראה רוגע, כולם מחכים למהלך הראשון עם הבחירות לסוף השנה "הסביר" באופק. מתכונת הבחירות לנשיאות או לפרלמנט טרם הוחלט? ואז יש את הבעיה של שכירי החרב שנמצאים בשטח שלא מתכוונים לעזוב, נהפוך הוא הם ממשיכים בפעילותם כמורים של המיליציות השונות השולטות במדינה. ברחובות משתוללים כעשרים אלף צבאים המראים שרירים וחימוש מכוחות מיוחדים. בוא נדבר על רוסים, צ'אדים, סורים, טורקמנים וסודנים שלא מתכוונים להרים את האוהלים שלהם כי למעשה, אם מצד אחד הם מתעשרים מצד שני, אף אחד, בינתיים, מעבר למילים, לא הכריח אותם לחזור הביתה. שכר המינימום שלהם באלפיים דולר הוא אוצר בהשוואה לחיים ה"עלובים "במדינות ביתם. לה סטמפה התווה את זהותן של קבוצות חמושות אלה.
הקבוצה הגדולה ביותר היא זו של הסורים. בשנת 2019 היו ארבעה אלפים, ועכשיו לפי המפקח הסורי לזכויות אדם ישנם 13 אלף, אולי יותר. הרוב נלחמים תחת דגלי טריפולי, אך ישנם גם בין שורות הפטר, אלפיים, שגויסו על ידי הרוסים. טורקיה גייסה אותם בין העקורים המיואשים במעוז המורדים האחרון של איבליד במערב סוריה. אימונים מהירים לשלושה חודשים באפרין ואז מייד בלוב. תמורת אלפיים דולר בשכר ווויתור היפותטי של הלאום הטורקי, הם עצרו את הפטר והסיעו אותו חזרה לסירנאיקה. היו גברים מהקבוצות הג'יהאדיסטיות, ניצולי הצבא החופשי, אך גם טורקמנים מפלג הסולטאן מוראד. הסיכוי לעזוב עורר את חמתם. הם סירבו לפזר את הפקודה שמפגישה את מנהיגיהם. המופתי הגדול מטריפולי תמך בהם, וכינה את שר החוץ הכרחתי אסיר תודה אישה גרועה ובזויה. עבור האיסלאמיסטים ואחיהם המוסלמים, הסורים הם חיל רגלים חיוני שיש לשקול ברמה הפוליטית.
הסודנים. המתנה הגדולה האחרת מורכבת מסודנים, שגויסו בעיקר בקרב מיליציות דרפור ושילמו על ידי קטאר. הם נלחמו נגד משטרו של אל באשיר המודח, ההכרזה על חנינה אמורה לגרום להלכה לחזור. ביניהם גם חלקם התגייסו במרמה. חברה קטארית פרטית הציעה עבודות אבטחה באמירויות האמידות והשקטות. במקום זאת הם נכלאו במחנות אימונים דמויי כלא והתמודדו מול הבחירה בלחימה בתימן או בלוב. היום הם שומרים על המדבר ליד סירטה. הם אינם מגיבים למנהיגים פוליטיים ומעשירים את עצמם בסמים ומהגרים.
בסופו של דבר אנחנו מדברים על אנשים נואשים שבזכות חוסר היציבות הלובית מצליחים לשרוד ובמקרים מסוימים אפילו מתעשרים בזכות סחר בבני אדם, כלי נשק וסמים.