(מאת סנדרו זילי, מנהל חדשנות, ראש מצפה הכוכבים החדשנות והצמיחה הדיגיטלית של Aidr) מעולם לא הביא פיתוח של טכנולוגיות אקספוננציאליות, השימוש ברשת ובמכשירים ניידים שינויים קיצוניים בחיינו ובחברות. למעשה, הכל משתנה: דרך הבנת העבודה, עיצוב, ייצור, תקשורת, מכירה וכו'... זו כבר לא רק שאלה של צמיחה ורווחה, אלא של אבולוציה ושינוי של התרחיש. אם מצד אחד הטכנולוגיה שימושית ויוצאת דופן לשיפור חיינו, מצד שני יש סיכון שהיא יכולה להיות כרוכה בסיכונים של תלות קיצונית.
נקודת המוצא של סדרת הרהורים בנושא נובעת משאלה פשוטה אך מהותית: "איך נוכל להישאר 'בני אדם'
בעולם יותר ויותר טכנולוגי?" התשובה בהחלט לא ברורה, ובואו נראה מדוע על ידי פנייה למושג הומניזם דיגיטלי.
מקובל להאמין שטכנולוגיה דיגיטלית, על אף שהייתה לה השפעה חיובית עמוקה על החברה, בכל זאת הייתה מקור לסיבוכים בחיינו המודרניים. הקשיים התעוררו משום שהאדם "החיה האולטרה-חברתית" פר אקסלנס מצא את עצמו פנים אל פנים מול "טכנולוגיה", שמלבד היותה לא חברתית כלל, מניחה מראש היעדר כמעט מוחלט של אינטראקציה אנושית. מאז הצגת הסמארטפונים המודרניים ב-2007 ולאחר מכן של הטאבלטים ב-2010, מצאנו את עצמנו משנים באופן קיצוני את מודל הקשר החברתי שלנו. לעתים קרובות קורה לראות מבוגרים נעדרים, שאינם מקיימים אינטראקציה עם אנשים אחרים כי הם נלקחים מהטלפונים הניידים שלהם, או ילדים שאינם מתקשרים עם הוריהם כי הם עוסקים במכשירים ניידים. מחקרים אחרונים מראים שמספר גדל והולך של מתבגרים מבלים עד 9 שעות ביום במכשירים אלה; אם ניקח בחשבון 7-8 שעות שינה, המספרים הללו מדגישים כיצד הטכנולוגיה נכנסה לפעילויות היומיומיות של כולנו, ומשאירה מעט מאוד זמן לאינטראקציות שלנו עם אחרים.
אם מנתחים את התופעה בעין זהירה יותר, מה שמתברר הוא שהבעיה אינה מיוחסת רק להופעת טכנולוגיה חדשה. במשך דורות גדלנו בעיצומן של המצאות חדשות, כמו רדיו וטלוויזיה, ותמיד דאגנו מהמחיר שצריך לשלם במונחים של הגבלת ה"אדם" שלנו. מה ששונה בצורה יוצאת דופן היום, בהשוואה לאתמול, הוא מהירות הדיפוזיה של המכשירים הללו והפולשנות שלהם שמבשרת על הפחתה דרמטית בהזדמנויות לאינטראקציה חברתית.
הסיכון הוא של אובדן והגבלת הפוטנציאל הגדול של המוח האנושי, שהוא יקום מרתק ויוצא דופן. ככל שהוא עמוס ברגשות ובגירויים בדרגות שונות (שמחה, עצב, תשוקה, חרטה, כעס,
וכו') ככל שהוא מחזיר רגישות ותפיסות חריפות.
החיים וההכלה המלאה של כל המצבים שהחיים מציגים לנו, מבלי לשים את המסנן של הרציונליות בניסיון להחזיר את הסדר על כנו, מובילה אותנו להיות קשובים עמוקים לכל מה שאנו חיים, קוראים, מנתחים.
הכל סדר פיזי
למהפכה הדיגיטלית השנייה שורשיה בהפצה אקספוננציאלית של טכנולוגיות חדשות, מציאויות שקל מאוד להבחין בהן אבל קשה להתמודד איתן, במיוחד כשאתה ילד של היקום האנלוגי. מכאן נובע כי מתרחש שינוי תרבותי וכי העולם האנלוגי הוא שמוטל בספק. האחרון הוא העולם שבו עובדים, משחקים וחיים; מציאות המורכבת ממחשבות, מערכות יחסים, חשיבה, קווי דמיון בין מודלים ועוד. בדרך הדיגיטלית מסתבר שהכל מיוחס למספר, או ליתר דיוק, לסדרות שונות של מספרים בינאריים "0 ו-1" שהופכות את העולם המוכר לנו לפענוח באמצעות אלגוריתם, המוטמע בקלות במידע; למרות שככל הנראה מידע לא-פיזי, אתרי ובלתי-חומרי תמיד מגולם בישות פיזית. "מידע, כותב סזאר הידלגו (פיזיקאי צ'יליאני צעיר) הוא מאפיין בסיסי של הטבע, מבוגר מהחיים עצמם. חשבו על שכפול של מולקולות עשירות במידע כמו DNA ו-RNA: לא העניין מוחזר, אלא המידע הכלול בו". לכן ניתן להסיק שמידע הוא מהותי לכל מה שנוצר. מכוניות, בתים, בגדים, חפצים מכל הסוגים, כולם עשויים ממידע ולא בגלל שהם נולדים מרעיון אלא בגלל שהם מגלמים סדר פיזי. למשל, החפצים שהם חלק מחיי היום-יום הם מיכלים של כמות גדולה של מידע שהצטבר במשך הדורות ואשר אפשרו לנו לעצב את החומר כך שיוכל להיענות בקפדנות לצרכינו, לאסתטיקה שלנו. להשקפות העולם שלנו.
הידע והידע הנחוצים כדי לעצב את החומר ולהשיג אפילו את האובייקטים הפשוטים ביותר הם לרוב כה מנוסחים ומורכבים עד שהם מתעלים מיכולותיו של אדם בודד. ננסה להבהיר זאת באמצעות דוגמה: ברגע זה רק מעטים מאיתנו יוכלו לייצר אובייקט מורכב, כמו ראש צילינדר של מנוע בעירה פנימית, על סמך הידע שלנו; היום כל זה אפשרי באמצעות טכנולוגיה: בעזרת מדפסת תלת מימד פשוטה ותוכנת מידול, אפשר לייצר אובייקטים מורכבים יותר או פחות, מלאים במידע שנאסף במהלך השנים.
לכן אנו יכולים לטעון שמידע הוא הדרך שבה החומר מאורגן והוא קודם כל סדר פיזי ואחר כך משמעות.
אף פעם לא כמו ברגע זה ברור שהסדר הפיזי אינו אלא "הסדר החדש" של הדברים שאינו צופה את עליונות המכונה/טכנולוגיה על האדם, וגם לא את הדיקטטורה של האדם על המכונה עצמה. סדר הדברים החדש חוזה את שיתוף הפעולה בין האדם למכונה ביחס של 1:1. דוגמה לכך היא רובוטיקה שיתופית, או דרך חדשה להשתמש ברובוטים תעשייתיים, הכרוכה בשיתוף פעולה הדוק בין אדם לרובוט בתהליך הייצור. רובוטים שיתופיים, הידועים גם כ"קובוטים", הם כלים שנועדו ליצור אינטראקציה עם אנשים בתוך החברה על מנת לשחרר אותם מביצוע פעילויות מסוכנות, מכבידות וחוזרות על עצמן.
שפר את הפוטנציאלים האנושיים ביחסים עם מכונות
יכולתו של האדם להפוך את הדמיון למציאות ולעצב את הסביבה להיענות לצורך בהסתגלות מאפשרת לשמר הבדלים אינדיבידואליים נוחים ולהרוס את ההבדלים השליליים, מה שמוביל לצורה של "ברירה טבעית" או "הישרדות. של המתאימים ביותר".
לאור הבחירה החדשה הזו של המינים, סדר הדברים החדש יראה את ה"היתוך" בין האדם למכונה מתבצע בצורה של עבודה סינרגטית: המכונה תעבד את הנתונים בזמן אמת כדי לאפשר לאדם להסתגל ל- הֶקשֵׁר. ניהול הנתונים והמידע יאפשר לאדם לקבל ראייה זורמת וניתנת לשינוי מיידי של המציאות על מנת שיוכל לבחור בכל פעם את הפתרון בעל הביצועים הטובים ביותר. מתוך שיתוף הפעולה הסימביוטי הזה, כבר נולדה המהפכה התעשייתית המתמשכת, הידועה יותר בשם "INDUSTRY 4.0" שנקודת המשען שלה היא בדיוק בתהליך הסתגלות.
המידע שנוצר בעולם הדיגיטלי הוא אפוא מורכב וקשה לשכפול על ידי האדם ללא עזרת הטכנולוגיה. החפצים שהם חלק מחיינו חדורים במידע הנובע ממאות שנים של טעויות ומחקרים, שאפילו לא היינו יודעים כיצד לשחזר אם לא היו לנו מערכות עיבוד זמינות. ככל שהמוצר מכיל יותר מידע, כך גדלים ערכו ויכולתו החדשנית ולכן גדלה יכולת החישובית לניתוח המידע. בסדר הדברים החדש, היצירתיות האנושית בשילוב עם כוח החישוב של המכונה יעניקו חיים למידע מורכב יותר ויותר, העשוי מחומר ואנרגיה מאורגנים ביותר. חומר ואנרגיה שמחזירים אותנו מיד לרעיון הדינמיות, מושג מפתח בהומניזם הרנסנס ונקודת המוצא להומניזם דיגיטלי.
ההומניזם הדיגיטלי נועד אפוא להציע מחדש, עם פרשנות חדשה ונושאים עיקריים חדשים, את מה שכבר קרה במאה ה-XNUMX, בניסיון להחזיר את האדם למרכז העולם, תוך שימוש בטכנולוגיה שתעזור לו לבטא הכל. פוטנציאל באמצעות יצירת "DIGITAL-IO".
התחזית לעתיד הקרוב רואה פיתוח של הלך רוח חדש המסוגל להקל על השגת יעדים שאינם מתקבלים על הדעת כיום והגדרת דרכים חלופיות שבהן ניתן להשיג את היעדים, הכל נתמך בטכנולוגיה בעלת ביצועים גבוהים בשירות של 'איש.