(מאת ג'ובאני ראמונו) המהלך הדו-שלבי של נשיא הפדרציה הרוסית, לספח תחילה את קרים ולאחר מכן לפלוש לאוקראינה, הוא איתות ברור מהקרמלין שהוא רוצה להקים מחדש, לפחות באירופה, את התחומים של השפעה, כי הם עדיין נחשבים לעובדה בלתי ניתנת לערעור של גיאופוליטיקה.
כדי להשיג את מטרותיה, רוסיה משוכנעת שהיא יכולה להשתמש בכוח כדי להשיג את מה שמומחים מערביים מכנים "דומיננטיות הסלמה" באירופה ובאסיה, תוך שהיא מסתמכת על העובדה שנאט"ו היא ברית הגנתית ולכן סעיף 5 שלה אינו משפיע על הרוסים לְתַמְרֵן.
לעורר את החזון האימפריאליסטי הזה לנשיא פוטין, יועצו קרגנוב, לפיו העדיפות של כל מעצמה גדולה היא להבטיח ביטחון ושגשוג בתוך תחום השפעה על מדינות שכנות, ובכך להתעלם מראשיות הריבונות של המדינות עצמן. במובן המסוים הזה חסרים לאליטות הפוליטיות של עמי מדינות ברית המועצות לשעבר את המרכיבים הערכיים ההיסטוריים שצריכים לאפיין אותם, ולכן נדרשת הנהגה רוסית סמכותית המסוגלת לכוון ולתאם את טובתם הכלל של עמים אלה.
הדינמיקה הגיאופוליטית איתה מתמודדות דיפלומטיות מערביות בשנים האחרונות על ידי התבוננות באלימות שבוצעה בצ'צ'ניה, ג'ורג'יה, בלארוס ואוקראינה מצד שכנתן הלא נוחה והמסורבלת, היא, כפי שאמר קנאן בספרו המפורסם. מברק ארוך, "... כל כך מורכב, כל כך עדין, כל כך זר לדרך החשיבה שלנו וכל כך חשוב לניתוח הסביבה הבינלאומית שלנו".
קנן במיוחד הוא יעץ לצ'ארלס בולן, מתורגמן ויועץ ראשי לברית המועצות לנשיא פרנקלין רוזוולט ב-4 בפברואר 1945 ביאלטה, חלוקה של אירופה לתחומי השפעה. בוהלן התנגד לכך כי היה משוכנע ש"מדיניות חוץ מסוג זה לא יכולה להתנהל בדמוקרטיה", אבל תוך שנתיים הוא נאלץ להתפטר.
אנו מכירים את התוצאות: פשרה מכובדת ומוחלטת שהבטיחה לסטלין לחלק את אירופה לתחומי השפעה, ואשר במשך ארבעת העשורים שלאחר מכן ראתה את ארצות הברית וברית המועצות מתמודדות זו מול זו באתגר הכוח הגדול שאנו מכירים. כמו מלחמה קרה.
במרחב הסובייטי, מדינות מזרח אירופה השבויות נותרו תחת שלטון "אימפריית רשע" ונשיאים אמריקאים התמודדו שוב ושוב עם משברים שבהם נאלצו לבחור בין שליחת חיילים למדינות הנשלטות על ידי ברית המועצות כדי לתמוך בחופש. לבין מימוש הזכויות שהן ווסט מצהיר שהוא אוניברסלי.
מסיבה זו, ללא יוצא מן הכלל, בחרו דווייט אייזנהאואר, כשההונגרים קמו ב-1956, ולינדון ג'ונסון, באביב פראג של 1968, שלא להתערב בהגנה על העמים המדוכאים שזכויותיהם נרמסות על ידי משטר קומוניסטי חסר רחמים. , כי מודעים לכך שאי אפשר לנצח במלחמה גרעינית: אמת בלתי מתקבלת על הדעת אך בלתי ניתנת להכחשה, אם כי, בפרפרזה של בולן, העמים שנלחמו במלחמה ארוכה וקשה, היו ראויים לפחות לנסות וליצור עולם טוב יותר.
כמעט חמש שנים חלפו מההודעה הראשונה של קנן לפני נייר המדיניות NSC-68 לבסוף התווה אסטרטגיה גלובלית. עכשיו כמו אז, דרך הפעולה היחידה הניתנת לפעולה (שפותחה בעמוד 54 במסמך מועצת הביטחון האמריקאית) הייתה מתקפה פוליטית נמרצת של העולם החופשי נגד ברית המועצות וחיזוק מערכת כלכלית והגנתית נאותה על ידי ארצות הברית ובני בריתה מסוגלים להרתיע את היריב.
אין ספק שהאסטרטגיה, שמפתיעה בשל הבהירות והפשטות הגאונית שלה, לא השתנתה.
העולם החופשי צריך לסגור שורות ולהוביל מתקפה פוליטית חדשה וחזקה, תוך חיזוק החוסן הכלכלי והצבאי שלו גם בהתחשב בפעולה נחרצת יותר שננקטה על ידי אוטוקרטיה הרבה יותר אסרטיבית המיוצגת על ידי סין. הגיע הזמן שאירופה תגיע למודעות פוליטית וזהותית חדשה המאפשרת לה לנטוש היגיון ששייך לעולם שכבר עבר, ולבסס את עצמה כשחקן גיאופוליטי אמין.
באופן כללי יותר, אם קובעי מדיניות אמריקאים יכלו למצוא דרך לאפשר לאינטרסים אסטרטגיים לנווט מדיניות, במסגרת שותפות הטרנס-פסיפית (TPP), ואם ה שותפות סחר והשקעות טרנס-אטלנטית, בין ארצות הברית לאיחוד האירופי, כמעט 70 אחוז מהתמ"ג העולמי יכולים לתמוך באידיאלים של העולם החופשי, מול זה של אוטוקרטיות, שיעמוד על 20 אחוז.
העולם ראה דחף מחודש של דינמיקה מריבה ורק לכאורה בלתי מתואמת, שיצרה חוסר התמצאות קוגניטיבי בדעות הציבור, שלעתים שוכחות את הערכים התומכים בהן, והיחלשות בחריפות הפוליטית שמטרתה להתמודד עם סמכותנות לאומנית ארסית יותר.
במציאות, המשחק עדיין פתוח והעולם החופשי עדיין בעמדה להכתיב את כללי המשחק, אם לא אפילו להוביל אחד חדש. תורת רייגן נוקטת באסטרטגיה, האמריקאית של 1968, שההיסטוריה בהחלט הכריזה עליה כמוצלחת.