(על ידי Massimiliano D'Elia) למרבה המזל, הברז נמצא שם. זכור פתגם ישן: "העכבר עם חור אחד בלבד שורד מעט וקשה". לפיכך, צינור הגז טאפ, שחלק מהפוליטיקה האיטלקית התנגד לו לפני זמן מה (M5S), הוא היום אולי היוזמה הטובה ביותר שהמדינה שלנו יכולה להמשיך, ומפגין ראיית הנולד יוצאת דופן. הברז שמגיע מאזרבייג'ן לפוליה, בסן פוקה, ובכך מספק לאירופה ולאיטליה את הפחמימנים היקרים, מפחית את המנוף האסטרטגי בו משתמשת רוסיה באספקת גז דרך צינור נורדסטרים. הברז משתרע לאורך 3.500 קילומטרים, מתחיל מהים הכספי וחוצה את אזרבייג'ן, גאורגיה, טורקיה, יוון, אלבניה ואיטליה.
אתמול טסה משלחת מבריסל לאזרבייג'ן כדי לשכנע את הרשויות להגדיל את האספקה מ-10 מיליארד מ"ק ל-20. הממונה על האנרגיה הוביל את המשלחת, קדרי סימסון, שטסה לבאקו עבור המועצה המייעצת ושמטרתה להפוך את טאפ למאגר הגז הגדול ביותר לאירופה: "אני מאמין שיש לזה השפעה חיובית על המדינות והאזורים שהוא משרת ותורם רבות לאספקה מהימנה, תחרותית ובת קיימא בדרום מזרח אירופה.
כיום, צינורות הגז הרוסיים נושאים 38% מהקיבולת שלהם בעוד שמרבצי אחסון באירופה מכילים רק 16% בהשוואה לממוצע של 40, ובכך מאשרים את טקטיקת "המינון בכיוון השעון" של פוטין. המשא ומתן המתמשך, לעומת זאת, אמור להוביל לגידול מיידי של כ-6 מיליארד מ"ק, מתוכם 8 מיליארד מיועדים לאיטליה.
בפגישה אתמול נכחו גם נציגי ממשלות אוקראינה, מולדובה, ארה"ב ובריטניה הגדולה. האגנים באזרבייג'ן מסוגלים להפיק כ-400 מיליארד מ"ק גז בשנה, ולשם השוואה, הדרישה האיטלקית לבדה היא כ-70 מיליארד מ"ק. ישנן גם יוזמות אחרות שמטרתן לתמוך בפרויקט TAP, כמו זו של טורקמניסטן שמייצאת כעת את הגז שלה בעיקר לרוסיה ולסין אך החלה להפנות את מבטה מערבה על ידי הערכת אפשרות החיבור לצינור TAP. ארה"ב, לעומת זאת, מנהלת משא ומתן עם קטאר על הובלת גז נוזלי, באונייה, ליבשת הישנה.
מה זה Tap
הטאפ (ראשי תיבות של Trans Adriatic Pipeline) הוא צינור באורך של כ-850 קילומטרים שחוצה את הבלקן מהגבול בין יוון לטורקיה ונכנס אל הים האדריאטי ב-Fier כדי לנחות במלנדוגנו שבפוליה.
ה-TAP עולה כ-4,1 מיליארד יורו של השקעה פרטית ברובה. יש לו יכולת להעביר 10 מיליארד מ"ק של גז בשנה לאיטליה ואירופה וכבר מכויל להכפיל ל-20 מיליארד מ"ק. במקרה זה ההכפלה לא תחייב התנהלות שנייה; בצורה פשוטה יותר, יוגדלו ויתחזקו תחנות הדחיסה לאורך התוואי, על מנת להגביר את הלחץ ואת כמות הגז הנדחף לצינור.
אבל כל הפרויקט הוא הרבה יותר תובעני והוא נוצר גם על ידי הקטע הראשון של הצינור, ה-Tanap (הצינור הטראנס-אנטולי). זה מתחיל באזרבייג'ן, בשדות Şah Deniz שיש ל-Socar, החברה הממשלתית, בים הכספי. כל "המסדרון הדרומי" מהים הכספי ועד פוליה עולה 45 מיליארד דולר, כולל העבודות בשדות באזרבייג'ן.
בעלי המניות הגדולים הם BP, Snam ו-Socar עם 20% כל אחת. אחזקות מינוריות בפלוקסיס הבלגית (19%), אנגאס הספרדית (16%) ואקספו (5%).
