לשכר המינימום על פי חוק, ה-CGIA מזמין את החלת מיקוח ברמה השנייה, קיצוץ של Irpef וחידוש חוזים בתוך המועד האחרון
כמו במדינות רבות באירופה, הבדלי שכר טריטוריאליים חשובים גם באיטליה. בשנת 2021, למשל, השכר השנתי הממוצע ברוטו של עובדים איטלקים המועסקים במגזר הפרטי בעיר המטרופוליטן של מילאנו היה 31.202 יורו, בפאלרמו, לעומת זאת, 16.349 יורו. למעשה, בבירה הכלכלית של המדינה, עובד ממוצע היפותטי לפני שנתיים הרוויח 90 אחוז יותר מעמית שהועסק בבירת אזור סיציליה. עם זאת, אם ההשוואה נעשית עם מחוז קלבריה Vibo Valentia, האחרון במדינה עבור שכר ברוטו שנתי ממוצע (11.823 יורו), שכרו של העובד המילאנו היה גבוה אפילו ב-164 אחוזים. השכר האיטלקי הממוצע, לעומת זאת, הסתכם ב-21.868 יורו.
ההיבטים שעלו מהעיבוד שבוצע על ידי משרד המחקר CGIA בנתוני INPS מציעים שוב שאלה ישנה: חוסר האיזון בשכר בין האזורים השונים של ארצנו, כמו למשל בין צפון לדרום, אך גם בין אזורים עירוניים וכפריים. סוגיה שהשותפים החברתיים ניסו לפתור, לאחר ביטול מה שנקרא כלובי השכר בתחילת שנות ה-70, באמצעות שימוש בהסכם העבודה הקיבוצי הלאומי (CCNL). היישום, לעומת זאת, הניב רק חלקית את ההשפעות הרצויות. פערי השכר בין אזורים גיאוגרפיים נותרו על כנו משום שבמגזר הפרטי חברות רב-לאומיות, חברות שירות, חברות בינוניות-גדולות, חברות פיננסיות/ביטוח/בנקאות אשר - נוטות לשלם לעובדיהן משכורות גבוהות בהרבה מהממוצע - ממוקמות בעיקר במטרופולינים הצפוניים. למעשה, לסוגי החברות שהוזכרו זה עתה יש שיעור גבוה מאוד של צוותים בעלי כישורים מקצועיים מתוך סך הכל (מנהלים, בכירים, מנהלי ביניים, טכנאים וכו'), בעלי רמות השכלה גבוהות שיש לשלם להם שכר משמעותי . לבסוף, אין לשכוח שעבודה לא סדירה נפוצה במיוחד בדרום ומכה חברתית וכלכלית זו גרמה מאז ומתמיד להפחתה בשכר החוזי במגזרים (חקלאות, שירותים אישיים, מסחר ועוד), הנמצאים באזורים שנפגעו. על ידי תופעה זו.
עם זאת, אם במקום להשוות את הנתונים הממוצעים בין אזורים גיאוגרפיים שונים נעשה זאת בין עובדים באותו מגזר, ההבדלים הטריטוריאליים מצטמצמים ובממוצע אפילו קטנים מאלה הקיימים במדינות אחרות באירופה.
לכן, אנו יכולים לומר שבאיטליה אי-השוויון בשכר ברמה הגיאוגרפית חשובים, אך הודות לשימוש דומיננטי במיקוח ריכוזי, יש לנו פערים קטנים יותר בהשוואה למדינות אחרות. מצד שני, התפוצה המוגבלת של מיקוח מבוזר באיטליה - מוסד, למשל, הנפוץ מאוד בגרמניה - לא מאפשרת לשכר הריאלי להישאר צמוד למגמת האינפלציה, לעלות הדיור ולרמות הפריון המקומיות, מה שגורם לנו להוזיל גם פערי שכר ממוצעים חשובים מאוד מול מדינות אחרות.
• משא ומתן מבוזר טוב יותר על שכר מינימום
כפי שגם ל-CNEL הייתה הזדמנות לציין, נראה כי בעיית העובדים העניים אינה מיוחסת לתעריפי שכר מינימום נמוכים מדי, אלא לעובדה שאנשים אלו עובדים מספר מצומצם מאוד של ימים במהלך השנה. לכן, במקום לקבוע שכר מינימום בחוק, יש להילחם בניצול לרעה של כמה חוזים קצרי זמן. יתרה מזאת, משרד המחקר של CGIA מודיע שכדי להעלות את שכרם של עובדים, במיוחד אלה עם כישורים מקצועיים נמוכים יותר, יהיה צורך להמשיך ולקצץ ב-Irpef ולהפיץ את המיקוח המבוזר בצורה רחבה יותר. לאחר שאחד האחוזים המתייחסים למספר העובדים המכוסים במשא ומתן קיבוצי לאומי מהגבוהים ביותר ברמה האירופית (95 אחוזים מכלל העובדים), עלינו "לדחוף" להפיץ עוד יותר את המשא ומתן ברמה השנייה, מתגמל, במיוחד דרך, פיטורין והשגת יעדי הפריון, גם על ידי פנייה להסכמים ישירים בין יזמים לעובדיהם. בכך היינו נותנים מענה בעיקר לעובדי הצפון ובפרט של האזורים העירוניים יותר בארץ אשר בעקבות תנופת האינפלציה, בשנתיים האחרונות סבלו, הרבה יותר מאחרים, ממחלה מפחידה. אובדן כוח ה'רכישה'.
• חוזי עבודה ברמה ב': רק 3,3 מיליון עובדים מעורבים (20% מהכלל)
עד 15 ביוני, היו 10.568 חוזים פעילים ברמה ב' במשרד העבודה, מתוכם 9.532 בעלי אופי תאגידי ו-1.036 טריטוריאליים. ביחס לגודל החברה, 43 אחוז נחתמו בחברות עם פחות מ-50 עובדים, 41 אחוז באלה עם יותר מ-100 ו-16 אחוז באלה עם מספר עובדים בין 50 ל-99. מתוך 10.568 חוזים פעילים, 72 אחוז. נחתמו בצפון, 18 אחוז במרכז ו-10 אחוז בדרום. לומברדיה (3.218), אמיליה רומניה (1.362) ונטו (1.081) הם האזורים עם המספר הגבוה יותר.
ברמה הלאומית מעורבים 3,3 מיליון עובדים (כ-20 אחוזים מהכלל הארצי), מתוכם 2,1 מחוזי חברה ו-1,1 חוזים טריטוריאליים.
• לאחד מכל שני עובדים פרטיים יש CCNL שפג תוקפו
בנוסף להרחבת היישום של מיקוח מבוזר, משרד המחקר של CGIA סבור שכדי להכביד על תלושי השכר יהיה צורך לכבד את המועדים לחידוש חוזי העבודה. לא כולל המגזר החקלאי, עבודה ביתית וכמה בעיות טכניות, נכון ל-1 בספטמבר פג תוקף ה-CCNL של 54% מהעובדים במגזר הפרטי. אנחנו מדברים על כמעט 7,5 מיליון עובדים מתוך סך של כמעט 14 מיליון. קשה מאוד לזהות את הסיבות שאינן מאפשרות את חתימת החידוש עד למועד שנקבע בחוזה, אולם סביר להניח כי במקרים רבים ניתן לייחס זאת לקושי בו נתקלים השותפים החברתיים במציאת הסכם על עליות כלכליות המתאימים הן לצפון והן לדרום. בקיצור, כיוון שהמיקוח ברמה השניה אינו מפותח דיו - אשר מטבעו מסוגל לתגמל את הפריון התאגידי/טריטוריאלי ולהגדיר אמצעי נגד למלחמה באינפלציה אשר כפי שאנו יודע, יש תעריפים שונים בין אזורים ואזורים ובין אזורי מרכז ופריפריה - קשה יותר ויותר להגיע להסכמה על העלאות שכר במגזר בתוך המועד שנקבע לחוזה שעובד מסונדריו לרגוזה.
• תלושים כבדים יותר במילאנו ולאורך ויה אמיליה
מהניתוח המחוזי של משכורות ברוטו הממוצעות המשולמות לעובדי המגזר הפרטי, עולה כי ב-2021 מילאנו הייתה המציאות עם המשכורות הגבוהות ביותר: 31.202 יורו. אחריה פארמה עם 25.912 יורו, בולוניה עם 25.797 יורו, מודנה עם 25.722 יורו ורג'יו אמיליה עם 25.566 יורו. בכל המציאות האמיליאנית הללו, הריכוז החזק של מגזרים בעלי פרודוקטיביות גבוהה וערך מוסף גבוה - כמו ייצור מכוניות יוקרה, מכונאות, רכב, מכטרוניקה, ביו-רפואי ומזון חקלאי - "הבטיח" לעובדי השטחים הללו כבדים מאוד. תלושי שכר. העובדים "העניים" ביותר, לעומת זאת, היו בנואורו שם קיבלו שכר שנתי ממוצע של 13.338 יורו, בקוזנצה עם 13.141 יורו ובטרפאני עם 13.137 יורו. לבסוף, הכי "חסרי מזל" עבדו ב-Vibo Valentia, שם בשנת עבודה הם הביאו הביתה רק 11.823 יורו.