(מאת אנג'לו מאטי) אני לא טכנאי, ולא מומחה לנושא, וגם אם רצוני הוא לטעות, אני לא יכול שלא לשקף... ואני חושב שזו השתקפות נפוצה מאוד, שסביבה אנחנו נמצאים כולם מסתובבים קצת.
אפוליאנים רבים, כמו רבים מתושבי הדרום אחרים, אינם יכולים לסבול את הכללים, הטיפוסים. אולי זה בגלל שאבותינו עברו מתחום אחד למשנהו, רומאים, נורמנים, צרפתים, בורבונים, סבויה... ולכן הרצון לחופש טבוע בתוכנו.
אנחנו כמעט לא רוצים רסן, אנחנו צריכים להרגיש חופשיים. אבל אם המרד המולד שלנו, זהה שכבר בילדותנו מוביל אותנו לא לכבד את כללי הציוויליזציה היומיומית בבתי הספר ולאחר מכן בחברה, אני אומר שאם המרד המולד הזה חייב להפוך לנשק של ההתאבדות שלנו, אז כולנו צריכים לעשות השתקפות ועלינו לחשוב שאולי הגיע הזמן לשנות באופן עמוק את התחושה האזרחית שלנו.
אני מדמיין את התרחיש הזה מאתמול. אלפי אפוליאנים היגרו לצפון איטליה, לעבודה, ללימודים. השיטה האיטלקית הרגילה, עם "פגמים" גדולים, גרמה לכך שכמה עיתונאים, ככל הנראה מתאימים, ציפו ל"טיוטה" של צו שקבע סגירה מוחלטת של אזורים מסוימים בצפון. החדשות מתפשטות כמו אש בשדה קוצים. ההסתערות על הטרילית מתחילה בתחנות הרכבת בצפון. דחוסים כמו סרדינים וללא כרטיס מגיעים אחינו לפוליה. רבים הם בריאים, אבל אולי למישהו יש את נגיף הקורונה מדגר, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על זה, מישהו אחר יודע שיש לו נגיף, אבל, מסתיר אותו, הוא עוזב בכל זאת.
האימה של סגירה באזור גיאוגרפי שעד כמה ימים לפני כן הציע לך הכל מעוררת את תחושת המרד, חוסר המשמעת, שמובילה את כולם לברוח. אנחנו צריכים להדביק את אמא שמחכה לנו בדרום. תוצאה יפה. נימוק נחמד אבל מחוץ להוראות שהמדינה הטילה עליך.
אמא שלך שם מחייכת כשהיא מחכה לך וחושבת שהיא נמלטה מסכנה כשראתה אותך סוף סוף מגיעה בריאה ושלמה הביתה.
אבל זה לא ככה. הסכנה היא אתה הפעם.
אתה מרגיש בבית ואתה באמת כזה אבל הבית הזה עומד להפוך למשהו אחר. אתה נוגע בכל דבר, בחדר שלך, בחדר האמבטיה, במטבח, במקרר. אתה לא נוקט באמצעי זהירות. הדבר החשוב הוא להיות בבית. לא אח. לא אח. המרד שלך יכול לעלות לכולם ביוקר. קרובי משפחה, חברים, מכרים היו בסכנה מהבהלה שהניעה אותך לחזור הביתה בזמן שהמדינה הורתה לך, במובן מסוים, לא לעשות זאת.
אתה חושב שהיית חכם? לא אחי, אני לא רוצה להעליב אותך ואני אחסוך ממך את הכינוי שהייתי נותן לך ברגע זה אבל טעית.
עם זאת, שום דבר לא אבוד. הוזמנת, בעונש של מעצר, לא לצאת מהבית במשך שבועיים. האם לפחות תוכל לעשות זאת? או בהתנהגות חסרת אחריות הרגילה תסתובב בארץ כדי לספר את ההרפתקה שלך?
עד אתמול היו החולים בפוליה פחות ממאה. אם בשבועות הקרובים גם האזור שלנו יהפוך לבית חולים, ובכן, אח ואחות יקרים, הכשרון הגדול יהיה שלך.
אני לא סומך עליך, אני אומר לך בבירור, אני לא סומך עליך. אבל אם באמת הייתי צריך למצוא בך שביב של תקווה, הייתי אומר לך: עצור, תחשוב, אל תצא מהבית. חכה. טעות שלך, אני יכול לשלם על זה.