(מאת Giovanbattista Trebisacce, פרופסור לפדגוגיה כללית באוניברסיטת קטניה וחבר AIDR) המגיפה שינתה את הקצב וההרגלים של חיי היומיום שלנו ושל החברה שלנו כבר שנה. יחסי אנוש, עבודה, בידור, פתאום, מהיום למחר, "זזו" ברשת. הרשת הפכה לאגורה וירטואלית. לא רק מבוגרים, אלא גם ילדים הוזרקו ל"כיכר הווירטואלית" החדשה הזו. מתחילת המגיפה, למעשה, ילדים "נאלצים" מול טלפון נייד, טאבלט או מחשב, לבצע פעילויות רגילות, מבית הספר ועד לקטכיזם, ועד מסיבות יום הולדת או ימי שמות. בחודשים האחרונים גם הם, כמו מבוגרים, "סבלו" אלף חסכים והקשר היחיד עם חברים וקרובי משפחה היה וירטואלי, אולי דרך משחק מקוון בקונסולה או סמארטפון או בערוצים חברתיים, טיק טוק בצורה מסוימת .
אני לא רוצה להתעכב על האירוע העצוב בחדשות, הנוגע למותה של אנטונלה הקטנה מפלרמו: החקירות שפתחו הפרקליטות הרגילה ושל קטינים יבררו אם הילדה הקטנה באמת הרשתה לעצמה להימשך לתוך אתגר אבסורדי ב-Tik Tok., The Black Out Challenge. בינתיים, ערב הפרטיות חסם את Tik Tok.
בפעם המי יודע כמה, לדעתי, אנו מסתכנים בפיתוי: להשלות את עצמנו שפסקאות החוק, הכללים, האיסורים, מקלים או אפילו יותר פותרים את האתגר החינוכי. פשוט, קל, הזוי לומר: "מסוכן מדי, בוא נסגור הכל". בינתיים אנחנו המבוגרים ממשיכים ברשת לעשות מה שאנחנו רוצים: אתמול כל המגייסים או המאמנים של הנבחרות, היום כל הוירולוגים, הפוליטיקאים, המדענים, המחנכים, המהמרים. הכללים, החוקים משרתים מבוגרים ובפרט את אותם מבוגרים שמייצרים אפליקציות, מכשירים ותוכן דיגיטלי. במקום זאת, ילדים צריכים הורים-מחנכים. הבה נתחיל אפוא לתת דוגמה טובה. לפי הדו"ח הדיגיטלי העולמי לשנת 2019, האיטלקים מבלים בממוצע שעה ו-46 דקות במדיה החברתית בכל יום. אם הילדים יראו אותנו עם הראש תמיד רכון על הסמארטפון, לא נהיה אמינים כשנרצה להגביל את השימוש בהם. יש צורך ברגעים "חופשיים חברתיים" (זמני ארוחות, לאחר ארוחת הערב), כדי שיוקדשו למערכת היחסים עם הילדים.
על ההורה לתת אמון בילד; חינוך מורכב מדוגמה, מאמון אך גם משליטה עדינה. הטכנולוגיה עוזרת לנו מאוד בכך: כדי לשלוט ו/או להגביל את הגישה לאתרים לא הולמים, בקרת ההורים או המסנן המשפחתי יכולים להיות שימושיים מאוד, המאפשרים להורים לפקח או לחסום גישה לפעילויות מסוימות של הילד. (אתרים פורנוגרפיים, אלימים תמונות או דפים עם מילות מפתח), התאם את זמן השימוש וכו'. מערכות רבות, הזדמנויות רבות, אבל הטכנולוגיה אינה מספיקה כדי לשמור על בטיחותם המלאה של הילדים. אנחנו צריכים להשקיע בחינוך. שאלת גישתם של ילדים לטכנולוגיה היא חינוכית במהותה ולא נורמטיבית. ועוני חינוכי לא תמיד חופף לעוני כלכלי, אבל הוא לרוב נפוץ וחוצה יותר. היבט נוסף שיש לקחת בחשבון הוא שאין לתת סמארטפון, המיועד ככלי בעל גישה חופשית לכל תכני הרשת ולכל הרשתות החברתיות, לפני גיל 13.
זו לא בעיה של חוקים (רשתות חברתיות כבר אסורות לפי הקודים שלהן לקטינים מתחת לגיל 13), אלא חינוכית בלבד. חינוך לשימוש בטכנולוגיה פירושו מעל הכל EDUCATE. התחלה מחדש מיסודות ההורות פירושה גם הכרה בטעות של האדם במקרה התכוף מאוד שבו מותר לילד קטן להשתמש בסמארטפון, "כי לכולם היה את זה" או "כדי לגרום לו להרגיש טוב". זה אומר להיכנע לדיקטטורה תרבותית שצריך להפיל אם באמת אכפת לנו מהנושא החינוכי. בואו לא רק נזכור מתי הטרגדיות האלה מתרחשות. ב-2015, אירופה ביקשה מהמדינות החברות להחליט (מחדש) את גיל המינימום להצטרפות לרשתות חברתיות, עם אפשרות להעלותו ל-16. לממשלות השונות היו 3 שנים להחליט, אבל אף אחד כאן לא דן בזה והגבול נשאר האמריקאי, כלומר 13 שנים. תהליך הדיגיטציה שפלש לפוליטיקה בימים האחרונים חייב בהכרח להיות מלווה או, מוטב, להקדים אותו בתהליך הכשרה אמיתי, מאסיבי ונכון.