(פרנצ'סקה פרויטי קוסימי) פגשתי את ג'יאדה ביום שישי אחד, ברוח שמתחת למונטיטוריו, היא החליטה לשרשר את עצמה, כך שבלילה שלפני הם ביקשו ממני יד להפיץ את החדשות, קיבלתי מיד, אני מתמודד עם מדיניות חברתית כבר שנים.
קראתי את כל הסיפור ומיד קיבלתי לעזור לה, משם נולדה אלכימיה.
אני לא אמא, ואני מבין שאולי אני לא מבין לגמרי את הכאב שלהם, אבל אני אישה, ואני מבין את הכאב של ניתוק, אני מבין את הכאב של אלה שסבלו ועוברים אלימות מילולית כל יום.
כאב מרתק, של אישה שכעת היא בת 6 חודשים שלא רואה את בנה ג'קופו, שנאלצת לחוש אותה רק פעם בשבוע במשך 1 דקות.
ג'יאדה וג'קופו אינם מקרה של בביאנו, הם גרים ברומא, והתיק חמור עוד יותר, ג'קופו מופקד על אב אלים שככזה מוכר על ידי בית המשפט.
אז כשאני חושב על ג'קופו או כשאני מקשיב לשיחות שלו, אני סוגר את הבטן, ואני תוהה איך אבא יכול לפגוע כל כך ביצור שלו, איך גבר יכול לפגוע באם ובנו כל כך חזק באנשים שהוא צריך להגן עליהם להמשיך לאהוב ..
המשאלה הגדולה ביותר שלי היא להגשים את החלום של ג'קופו לגרום לו לחבק את אמו שוב.
גם ג'קופו וג'יאדה יעבירו את חג המולד הרחוק הזה הוא השלישי עכשיו, הם יתנגדו גם בזה, בתנאי שיחזרו חופשיים לחבק זה את זה שוב.