(Giovanni Bozzetti Ambienthesis spa) החל מ-1 בינואר 2018 נכנסו לתוקף תקנים סביבתיים חדשים, שהוקמה על ידי בייג'ינג, המכניסים כללים מחמירים יותר על תקני הפסולת הניתנת למיחזור שתובא מעתה לסין. פלסטיק שלאחר הצריכה, ה-PET של בקבוקים, שקיות, ה-PVC של בקבוקי שמפו וחומרי ניקוי, או עבור אריזות מזון, ה-PS של סכו"ם חד פעמי הפכו לאסורים. ברשימה יש גם סוג של פסולת נייר, ה"לא נבחרה", הפסולת המעורבת והדביקה, עם שאריות מזון, כביכול. החל מה-31 בדצמבר 2018, 16 סוגי פסולת נוספים לא יורשו להיכנס לסין, כולל פגרי מכוניות דחוסות וחתיכות ספינות גרוטות. לבסוף, החל מה-31 בדצמבר 2019, הקריאה תשפיע גם על 16 סוגים נוספים, כולל גרוטאות נירוסטה. בשנת 2016, כדי לתת מושג על השאלה הנידונה כאן, 203,6 מיליון טונות של פסולת הושלכו בסין (מתוכם 7,3 מיליון פסולת פלסטיק, השווה ל-70% מפסולת הפלסטיק שנאספה וממוינת בעולם). מספרים מרשימים אשר לאור היעדר מערכת פיקוח וניטור יעילה במדינה האסייתית, גרמו לבעיות סביבתיות אדירות לשטח ולבריאות תושביו. ההחלטה הסינית כעת, בנוסף לעקירת העולם, מערערת את מערכת ניהול הפסולת כפי שהכרנו אותה עד היום ואת כל תעשיית המיחזור בעולם, שלא לדבר על ההשפעה שתהיה לה על מחיר החומרים. השנייה הראשונה ולכן , על הנוחות הכלכלית של פעילויות ההבראה הקיימות.
הנושא הסביבתי מוכר כיום כאחד האיומים, אם לא החמורים ביותר, על הפיתוח והיציבות של סין, הן הכלכליות והן החברתיות. ניתן לייחס את כל זה לנקודת המפנה האקולוגית של נשיא סין, שביולי 2017 פתח בצו שלו נגד "יאנג לאג'י", "זבל זר" (שוק שהוערך ב-2016 ב-17 מיליארד דולר, בעיקר הודות לפסולת מאירופה וארה"ב). מה שמכונה "מדיניות החרב הלאומית" חסמה אפוא יבוא של סוגים שונים של פסולת הניתנת למיחזור, עבור עסק שאפשר לעשרות אלפי סינים להתעשר, אך שתרם משמעותית להידרדרות הסביבתית שחווה המדינה כיום . במכתב שבו הודיעה בייג'ין ל-WTO על החלטה זו, שי ג'ינפינג התלונן על כך שהחומר הניתן למחזור שהתקבל ומחו"ל לא נוקה או שעורבב עם חומרים שאינם ניתנים למחזור. לפי המשרד להגנת הסביבה, הגבלת יבוא זה תגן על הסביבה ותשפר את בריאות הציבור בסין. מטרת האיסור היא להגן באופן רשמי על הסביבה "מפסולת מלוכלכת או פסולת המכילה חומרים מסוכנים" שמגיעה לעיתים קרובות לנמלים סיניים: תכולת פסולת של יותר מ-0,03% לא תתקבל בעתיד בחומרים. דווקא איכות זו, שבפועל ניתן לקרוא אותה כזיהום, זיהום, יבוא פסולת מושלכת אמיתית, ולא חומרי גלם משניים, היא אחת הסיבות שהובילו לאיסור זה. א. לא היחיד.
מלחמת הסחר בין וושינגטון לבייג'ין, בנוסף לחובות הסחר שהוטלו על ידי ממשל טראמפ, עוברת כעת בדיוק לנושא הבזבוז: סין כיום כבר לא מתכוונת להיות "פח האשפה" של המעצמה היריבה. לפני ההכרזה ההיסטורית, למעשה, סין קנתה 50% מהפסולת הניתנת למחזור של ארצות הברית (ואירופה), השווה ל-16,2 מיליון טון של נייר ופלסטיק. על פי מחקר שפורסם בחודש שעבר ב-Science Advances, 1992% מפסולת הפלסטיק הגיעה להונג קונג וסין מאז 72, שם היא נוקתה, טחונה והפכה חזרה לחומרי גלם המשמשים את התעשיות המקומיות. הפסקת המעצמה האסיאתית מאלצת כעת את מזבלות ארה"ב להעסיק עובדים כדי לנקות ולמיין פסולת באופן ידני יותר, פעולה שבעבר הופקדה רק על מכונות אוטומטיות. בסופו של התהליך, נייר, קרטון ופלסטיק נדחסים לקוביות ענק שארצות הברית נהגה למכור לסין, בעוד שכעת הם צריכים לשלם למדינות שלישיות כדי להיפטר מהפסולת המגושמת והמזהמת ההיא. הכללים החדשים יחולו גם על קרטון ומתכת ופקחים סיניים קבעו שיעור זיהום פסולת של 0,5%, שארה"ב לעולם לא תוכל לעמוד בו. אמריקה בהחלט לא הייתה מוכנה לשינוי העידן הזה, היא תיאלץ כעת לשנות את הצריכה שלה וגם את הפרקטיקות של אזרחיה שאולי עד היום חוו את הבעיה הסביבתית של פסולת עם תפיסה אחרת. סין העניקה למגזר מעט מדי זמן, כלומר שישה חודשים בלבד, כדי להסתגל לכללים החדשים ובינתיים שאר המדינות המייבאות, כמו אינדונזיה, וייטנאם והודו, עדיין לא מסוגלות לקלוט את עשרות מיליוני הטונות מהם. סין כבר לא לוקחת אחריות. פשוט לאף מדינה אין את היכולת היום לשחזר את מה שסין התאוששה. יתר על כן, שוק המוצרים המחודשים קטן מדי בהשוואה להיצע העצום של חומרים למיחזור. כך ההתחדשות מואטת והמחסנים נסתמים בחומרים למיחזור שאין להם שקעים בשוק. אז ממיליוני טונות של פסולת או חומרים שיישארו בגבולות אמריקה (ובכלל של כל המדינות המפותחות שבהן פעילויות השחזור/מיחזור העניקו חיים למגזר משגשג) עכשיו, מה נעשה?
אם הסגירה על ידי סין תתברר כבעיה שלא קל לפתור, יש בהחלט גם חיסרון. במקום למצוא מקומות חדשים למשלוח אשפה כעת, ממשלות ותעשייה צריכות למצוא דרך קלה יותר להפחית את הכמות. לאחר החוק הסיני החדש, האיחוד האירופי החליט להתמקד יותר במודרניזציה של מפעלי ייצור ובסילוק פלסטיק, עם השקעה של 350 מיליון יורו במחקר, ובמטרה לשחזר 55% עד 2030. פתרון נוסף יכול להיות לצמצם את ייצור הפסולת הניתנת למחזור על ידי התמקדות במסים המרסנים את צריכת האריזות. באיטליה, למשל, הצרכנים משלמים את תרומת קונאי על כל הסחורה הארוזה, המממנת איסוף ומחזור נפרדים, משקל התרומה נמצא בקורלציה עם יכולת המיחזור של החומר. האפקטיביות של מערכת Conai האיטלקית היא כזו שאיטליה היא אחת המדינות עם עלויות האיסוף והמחזור היעילות ביותר. פעולות, אם כן, כמו הכנסת שקיות מתכלות באיטליה, או האיסור הצרפתי על פלסטיק חד פעמי, הן רק הצעד הראשון לקראת מטרה זו. אחד המשחקים, אולי החשוב ביותר, משוחק בתוכניות למחקר ופיתוח של חומרים מתכלים וקומפוסטרים חדשים המסוגלים לשכפל את המאפיינים של הרבגוניות והעמידות של פלסטיק. בלוק זה הופך אפוא להזדמנות ייחודית עבור כל המערכת התעשייתית לסקור ולתזמן מחדש את השוק, בעיקר את זה של אריזות פלסטיק, ולתמרץ את מערכת המיחזור שלנו על ידי הפיכתה ליעילה ונוחה יותר.