(מאת ג'ון בלאקיי) בשאלת Coronavirus עולה שאלה נוספת. אך האם אנו בטוחים כי אנו זקוקים לתכנית חירום לכלכלה? או יותר נכון האם אנו זקוקים לתכנית חירום לבריאות?
נראה כמעט שכאשר אנו מנצלים את רגע הבלבול הכללי הקיצוני בו כל תשומת הלב מופנית להתפתחות המגיפה העולמית, אנו רוצים לנצל את ההזדמנות לבקש מהאיחוד האירופי כספים לתיקון אותם "חשבונות ציבוריים" שבלי אירוע יוצא דופן זה. לא היה ניתן לאזן.
עם זאת, בהתחשב באיטליה שהיא אחת התורמות הגבוהות ביותר ברמה האירופית ובנוסף בהתחשב בבדיחת ה- MES ש"חייבה "אותנו להירשם או שנחליף את הסיוע לסייע לבנקים הצרפתיים והגרמנים בהקשר לא נוכל לעשות זאת לנצל את אותה תועלת שאנו מבטיחים להם, בכנות, זה יהיה טוב גם אם נאסוף כמה מיליארדי יורו כדי להתפשט על ההקשר החברתי והכלכלי הלאומי בתקופה שבה התיירות והייצור התעשייתי מציינים זמן.
אבל השאלה השנייה שעולה היא הבאה.
כיצד מתמודדת הממשלה עם התפתחות המגיפה? אם היינו מביעים דעה אספטית, נוכל לענות שאנחנו פשוט מייחסים לעצמנו סמכויות חריגות להגנה אזרחית מה עוד יכול לעשות הוא להקים פעילות נהדרת של תיאום לאומי. אך נראה כי מעט נעשה כדי להתמודד עם מה שיכול להיות תרחיש ריאלי שיכול להתגשם מכאן למספר ימים או שבועות בהם הזיהום יכול באמת לגעת בכולם. למעשה, מובן כי אין "אזורים אדומים", אלא שהיעדר פעולות בקרה נוקשות ומגבלות קפדניות שהוטלו מהרגעים הראשונים, גרמו לכך שהנגיף התפשט ללא הפרעה על וקטורים אנושיים שעברו מ מחלק אחד מהאומה שלנו למשנהו.
אז מה תוכלו לעשות, בנוסף לספור את המספרים של הנדבקים החדשים, מקרי המוות והמרפאים כדי לעדכן את התמונה הכללית של המצב היומיומי? אולי אתה יכול התחל לחזק את מערכת הבריאות לאומית, יוזמת, ככל האפשר, עלייה במספר הרופאים (עובדים או נזכרים) והמכשירים הרפואיים הנחוצים למניעת זיהום.
בל נשכח כי "המסכה לכולם" תהיה הפיתרון הטוב ביותר על פי העיקרון ש"מי שיש לו את הנגיף גם אם הוא לא יודע את זה, לא עובר אותו ומי אין לו לא לוקח את זה. "
אך הימים חולפים ונראה כי הם עדים בחוסר אונים לעלייה האקספוננציאלית בזיהומים לשמוע רק על גזירות ממשלתיות שיש להן השפעה כלכלית וכלכלית. אולי רק מקווים שהמגיפה תעבור מעצמה, מה שיקרה כמו שקרה עם כל המגפות. אך האם נוכל לומר בסוף המנהרה שממשלה זו עשתה כל מה שאפשר?
