(מאת פרנצ'סקה פרואטי קוסימי) פיף עשתה זאת כשעלתה למגרש עם נכים בפאלרמו, ועם פנייה של אחת מהן, מרינה פטרנה לא מתאפקת. למעשה, הוא מצהיר שבין נכי העיר פלרמו יש דוגמאות לכבוד אנושי רב. אחד מהם הוא ג'ובאני ואקרלה, בנו של ניני ואקרלה, אלוף ונהג של טרגה פלוריו ההיסטורית ומוסיף: מגיע לו ולרבים אחרים את כל התמיכה שלנו.
ג'ובאני הוא זה שכתב לי על אי הנוחות שהוא חווה וכל זאת כדי לבקש ממני להסב תשומת לב תקשורתית לאירוע המערב אותו ישירות ביחס לקיצוץ בקצבאות הנכים על ידי האזור. בתחילה הוקצו 1500 יורו לנכים, אחר כך הם הפכו ל-1200, ומאז אוגוסט אפילו אפס. אפס מכיוון שרבים מהם לא קיבלו הטבות במשך חודשים. אולם לחלקם הם ניתנו תחילה ולאחר מכן נסוגו לפתע או הצטמצמו. יש מקרה של שני אחים נכים שהם עכשיו יתומים. מעניין איך הם ממשיכים? מדוע כל הזכויות הקשורות למינימום כבוד האדם נשללות מהן? דווקא למי שיש לו הוצאות כבדות על הסיוע? איך אפשר להישאר אדיש?
הוא מסתכן בהשאירו ללא תמיכה סיעודית בבית למשך מספר ימים ולהיות לבד. בגלל חוסר סיוע. זה לא קביל. מעניין האם יש שירות שדואג לנכים כאשר מי שמטפל בהם כל יום צריך בצדק להתמסר לחייהם? אני מבקש עזרה וסולידריות מכל תושבי פאלרמו. אני אחד מכם, הוא אחד מאיתנו.
אתה יכול לספר לנו את הסיפור של ג'ובאני?
ג'ובאני גדל בתוך המיתוס ועם התשוקה של אביו ויום אחד, במהלך קצת אימון חופשי במסלול המרוצים, הוא היה קורבן לתאונה קשה מאוד בעקומה. ג'ובאני, בדיוק במקום בו זכה אביו בטארגה פלוריו מספר פעמים, מאבד את השימוש בגפיים התחתונות ובחלק מהעליון.
את הבקשה לתמיכה קיבלתי מג'ובאני לפני כמעט חודש. אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל. הייתי משותק מול כל כך הרבה אנושיות שביקשו ממני עזרה. זה קורה כשאתה רוצה, היית רוצה לעשות משהו ענק, עצום אבל אתה רחוק והדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה לפעול כדובר.
ספר לנו, רק אם אתה מרגיש את זה, מה המילים שהוא השתמש בו כדי לבקש ממך תמיכה.
אני מעדיף לקרוא אותם כדי לא לשנות אפילו פסיק. לא מגיע לו. יש לו כל כך הרבה כבוד בלב וכל כך הרבה רגישות והדבר היחיד שהלוואי שיכולתי לעשות עכשיו זה לחבק אותו.
זה לא קל לי אבל תארו לכם, אפילו לשנייה, איך זה בשבילו לבקש לתת לו יד.
כמה ענווה צריך? כמה כוח? כמה אומץ?
קרא לנו את דבריך.
"זו באמת תקופה נוראית עבורי... מעולם לא דמיינתי, למרות שחלפו 25 שנים מאז התאונה שלי, כמה אני צריך לסמוך על אחרים כדי להיות מסוגל לקום בבוקר ובערב ואז, שוב, ללכת לחזור למיטה. דברים שנראים טריוויאליים למי שעומד אבל מי שהוא מרובע פלג, כמוני, זקוק לטיפול מתמיד מדי יום. זה הפך להיות מאוד קשה למצוא אנשים... ואז זה מביא כמה בעיות פיזיות ובדיקות הכרחיות שאני צריך לעשות בשביל הבריאות שלי. אני באמת מנסה לחיות אחרי כל מה שהיה לי, אני תמיד אמשיך לאהוב את הספורט המוטורי ששידר אבי אבל כאן צריך כבד של פלדה ועוד ואני מרגישה מוותרת..."
הן מילים חזקות. זוהי בקשה לעזרה ממי שמרגישים שהם מאבדים כוח. הוא אמר שקיבל את ההודעה הזו לפני כמעט חודש. איך היא מרגישה?
איך אני מרגיש עכשיו, חסר אונים. אני מרגיש מיואש מהראיות שאני לא לידו פיזית. אני חושב שמגיע לאיש הזה הרבה. פגשתי אותו, דיברתי איתו, ביקרתי בביתו והדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה לתת לו חיבוק ולהקשיב לו, אבל הייתי צריך גם להאכיל ממנו ומהסיפור שלו כדי להבין את עומק האי נוחות שלו. לג'ובאני יש כל כך הרבה מה לתת וללמד את כולנו. אני זוכר שהייתי שם כדי לשאול אותו אלף שאלות, קודם ישבתי לידו, ואז, כמו ילד סקרן, למרגלות העגלה שלו. הרגשתי מבורך שהצלחתי להחליט איך לשבת ואשמה נוראית שהוא לא יכול לעשות את זה. ובדיוק שם על הקרקע כשהסתכלתי עליה מלמטה למעלה הרגשתי במקום הנכון.
כששאלתי אותו אלף שאלות ליד הכוסות שאביו זכה בו, תהיתי איך הוא יכול להרגיש לראות כל כך הרבה פאר נוצץ מתחת לעיניו.
לראות ולהסתכל על אנשים, תמיד מתחתית כיסא הגלגלים שלו, כלפי מעלה. איך ההרגשה, לעומת זאת, להסתכל על כולם בגובה המושב שלך? חֲסַר אוֹנִים. אבל ג'ון נלחם, הוא עושה את זה כל יום ולא רוצה חמלה. הוא רק מבקש עזרה.
אני מאמין שנדרשת ענווה גדולה כדי לא לזלזל באף אחד כל יום. אני חושב שדרוש כבוד רב כדי לדעת לבקש עזרה כפי שג'ון מצליח לעשות.
האם אתה בדרך כלל עובד ברשתות חברתיות? האם ניתן או פשוט להשיג זאת?
כן, הוא מאוד פעיל ברשתות החברתיות. ג'ובאני מבקש עזרה אבל לא רק, הוא גם חולק רגע של שמחה, מביע את כל מחשבותיו בעמוד הפייסבוק שלו כאילו כולנו חברים, אפילו זרים. אני כל כך מעריך את זה. הוא מדבר על אי הנוחות שלו בלי בושה, מלמד אותנו מהן הבעיות האמיתיות.
מה מרינה פטרנה מבקשת מאזרחיה כיום?
אני פונה לכל עובדי הבריאות, לכל האחיות שיכולות להיות חופשיות. אנא, דפק, השאיל אפילו שעה כל אחד לאדם שבימים הבאים מסתכן להישאר לבד ללא סיוע בבית למשך כמה ימים. אנא עזרו לי להפיץ את הבשורה.
אם ניני ואקרלה, המנהלת המעופפת, הייתה הטייס שכולנו שיבחנו, הגיע הזמן להוכיח זאת. אנא הצטרפו אליי והפיצו את הבשורה.
אני משאיר אותך במילים האחרונות שלו: "לאבד את השימוש ברגליים שלי היה כאב עצום. אני תמיד אמשיך לאהוב את הספורט המוטורי ששידר אבי אבל כאן אנחנו צריכים כבד פלדה ועוד ומתחשק לי לוותר..."
האם תרצה להוסיף ולספר לו עוד משהו?
כן ג'ון אני מבקש ממך לסלוח לי אם אני רחוק מדי אבל דבר אחד אתה חייב לזכור: קרוב או רחוק אני איתך. כל הזמן!